לכל חייל, לכל מפקד יש את הסיפור האישי שלו, זה שחייב להיכתב. למען הרעים לנשק, למען החברים שלא שבו ולמען הדורות הבאים, כדי שידעו מה היה שם באמת. אנחנו אוספים את הסיפורים שלכם ויוצרים בעזרתם פסיפס גדול ועצום, הגדול מסך חלקיו. על הגבורה, על ההקרבה, על הרעות וגם כמה לקחים לעתיד
נשר 17 של טייסת 113 בדת"ק מצרי בפאיד 18.10.73/משה הרץ
ראיתי את פאיד ושאלתי את הבקר האם פאיד כבר נכבשה (בתדריך בוקר ציין איש המודיעין שיש קרבות לכיבושה). ענה לי הבקר: "המתן נברר" , אחרי שתי דקות אני שואל שוב והוא עונה: "המתן, מבררים" אני, משה הרץ, הובלתי רביעייה ונפגעתי בגובה נמוך בחציית התעלה לקראת משיכה למפגש. השלישייה (שם, דרור וגלעד) המשיכה מערבה למפגש והפילה שני מטוסי מיג 21. חזרתי מזרחה לנחיתה כשעשן שחור יוצא בכמויות מהכנף. אם אני זוכר נכון – גם נורית אש. התלבטתי אם להמשיך עד לרפידים במצב כזה. ראיתי את פאיד ושאלתי את הבקר האם פאיד
משה אלון, המטוס ושברו
סיפור אישי על טראומת מלחמת יום הכיפורים, סמליותה וההתמודדות עימה: "שוב אני מתפלא על האדישות שלי לנוכח גופת הטייס ההרוג לידי. עדיין אינני מעכל את מלוא החוויה." יום רביעי אחה"צ. רגיעת מה בין ההפגזות, מעט נינוחים, עוד מעט יחל חג סוכות ואנחנו רחוקים מאד מהחג. נמצאים באזור פתוח, ממזרח לנו תל סאקי מהלך כ-500 מ', מצפון תל פארס, מהלך מספר קילומטרים, מדרום לנו קיבוץ רמת מגשימים. האזור הוא של טרסות, גבעי קל. מספר עצי אקליפטוס קרובים אלינו, מגדל מים בין העצים לתל סאקי. אני צמוד עם הזחל"ם לטרסה, שנותנת לי
הטבעת ה"דה קסטרו"
אש הדבורים הייתה מרוכזת ומיד נראו פגיעות מצוינות. ה"דה-קסטרו" השיב אש במשך כדקה בלבד. הדבורים נעו סביבו במעגל והמשיכו להמטיר עליו אש בתותחי החרטום החל מהלילה הראשון למלחמה חתרו כוחות חיל הים למגע עם האויב. הצלחת זוג הדבורים במארסה תלמאת המריצה את מפקדי הדבורים לתור אחר האויב במעגניו, ולא כל שכן בים הפתוח. זוג דבורים בפיקודו של רס"ן עמי איילון, שהייה בסיור, מזהה בצפון המפרץ סמ"ר דה-קסטרו מסייר. הסמ"ר, כלי גדול בהשוואה לדבור, חמוש במקלעים ושאינו נופל במהירותו – מוכרע במהירות. הדבורים, אינם מסתפקים בשיתוקו, הם נחושים להטביעו למרות שסוללות
יוסי שם טוב, שלולית על רצפת הצריח
יש שלולית של דם על רצפת הצריח, לא ניתן לראותה, אך אי אפשר שלא להריח, תרמילי פגזים חלולים, נוצצים בגוונים של זהב, ופחיות שימורים ריקות, שרידי מנות קרב נערמו בתפזורת כמסך מאולתר ומיותר, כי את קולו של הדם להחניק אי אפשר. באבחת רסיס אחד קולו של מאיר נדם ואט אט אל כסאו הוא צנח דומם. את צחוקו המתגלגל החליף אז שקט מקפיא, ריח של אבק שריפה, עשן ופיח ושלולית של דם על רצפת הצריח. נותר רק "עוזי" מיותם וקסדה מנופצת ומשקפת שדה עם רצועה מוכתמת זיכרון מודחק של הרוכסן הארור
יאיר שילה, מלחמת יום הכיפורים שלי
"מייד לאחר מכן חטפנו טיל נוסף שפגע במכסה תא הנהג. הטיל הזה ריסס אותי ואת ישראל. הרגשתי שראשי עף ומסתובב במהירות של 2000 סיבובים בדקה. עפתי. מצאתי את עצמי על הדיונות עם חול בעיניים ובכל החורים, כאשר פרטוש לצידי. היה לי חור בחזה. החובש קלט את זה ומייד סתם אותו" ממקומי בצריח המפקד של נגמ"ש החילוץ הלוחם, נפרש שדה הקרב על גבי דיונות הזהב שנוקדו בעננות עשן. זוית הראיה שלי היא צרה ומספרת סיפורו של צוות לוחמים, ממחלקת חילוץ רפואי בכוח 100. הצוות לחם מעלות השחר ועד שניפגע במשימה החשובה, הגשת
בני הרטמן, יומן מלחמה
"נעצרנו ליד טנק שלנו, שעמד שם תקוע וחיפשנו מחסה. אני ביקשתי למצוא מחסה בטנק, אך התברר שהצריח מלא לוחמים. ואז הודעתי להם שאני נשכב מתחת לטנק. קראתי גם לחבר'ה מהפולקסוואגן למצוא מחסה מתחת לטנק, והם עשו כך כשלוש שעות שכבנו מתחת לגחון הטנק והיינו מוגנים היטב. כשירד הערב, פסקה ההפגזה וחזרנו לתאג"ד" כשיצאתי למלחמה ב-6 באוקטובר 1973, נשאתי עמי מזוודה קטנה ובה לבנים, גרביים, מדי צה"ל רזרביים, פנקס קטן וכמובן עט. בעת ההפוגות נותר לי זמן לכתוב על מה שקורה. מרבית הזמן כשהייתי סגור בתא הנהג הקטן, בעוד שלושת חברי
יעקב בן קיקי, אנחנו דור השחצנות, היהירות והחלומות באספמיה
אנו, מדויק יותר אני, הרי אני כותב את מחשבותי. חשבתי שצה"ל הוא בלתי ניתן לעצירה "המנצח המתמיד". הערבים הם ערב רב של אוחזי נשק ללא ידע מעמיק בתורת המלחמה. פחדנים שבורחים יחפים. "עדיפה שארם א-שייח בלי שלום על שלום ללא שארם א-שייח", אמר האליל, שר הביטחון דאז, משה דיין, זה שמעליו רק היושב במרומים, מי כמו דיין יודע הכל? שירי ניצחון, ירושלים של זהב ושוב נרד לים המלח בדרך יריחו… ספרי הניצחון, "סדין אדום" ו"חשופים בצריח", המרומם את המח"ט שמוליק לרמת מצביא כמוהו כנפיליאוןמ (לימים אחשוב ששניהם שלחו חיילים לקרבות
ארבע של מזרון
"חברה כל מה שעשיתי אי פעם זה כלום לעומת מה שעשיתם כאן", אמר מאיר הר ציון, ש'קפץ לבקר'. חילק למעשנים שביננו סיגריות ג'יטאן ממנות הקרב האישיות של אנשי הצוות הסורים, והלך. בטח סתם אמר" יום שלישי. 9 באוקטובר 1973, שחר. אנחנו על הרמפה שמצפון לתל ג'יד. הכוננות עם שחר מלווה ברעש עמום של טנקים נוסעים. אמנון לביא מ"פ מ' בגדוד 77, שואל אם מישהו רואה משהו. לא רואים כלום. ערפילי הבקר והאבק שכאילו נח עלינו, מסתירים מאתנו הכל. רעש הטנקים הנעים מתגבר ואנחנו לא רואים דבר. "יואב תצודד לאט מימין
יזהר בוכמן,
בדרך ראינו לראשונה את סימני המלחמה. בצידו הדרומי של הציר סוללת תותחים שלנו שהותקפה מן האוויר, שני תותחים פגועים שוכבים על צידם וסביבם שאריות ברזל מפויחות מפוזרות בשטח הישועה הגיעה בקר ה- 15/10/73. וינשטוק הופיע לפתע נרגש כולו: "לארוז את הציוד, להתכונן לתזוזה". קשה לומר שהתרגשותו אחזה גם בנו אולם האפשרות שנעזוב סוף סוף את ציר הג'ידי – תעלת סואץ, עוררה תאים רדומים במוחנו. ניסינו לנחש ולדמיין לאן מועדות פנינו. ככל שהתקדם הזמן והאפשרות שההודעה על ביטול ההכנות לתזוזה בוששה להגיע עלו בדמיוני מספר רב של אפשרויות שאליהן נצעד-ננוע בשעות