ארבע של מזרון

יום שלישי. 9 באוקטובר 1973, שחר.

אנחנו על הרמפה שמצפון לתל ג'יד.  הכוננות עם שחר מלווה ברעש עמום של טנקים נוסעים. אמנון לביא מ"פ מ' בגדוד 77, שואל אם מישהו רואה משהו. לא רואים כלום. ערפילי הבקר והאבק שכאילו נח עלינו, מסתירים מאתנו הכל. רעש הטנקים הנעים מתגבר ואנחנו לא רואים דבר.

"יואב תצודד לאט מימין לשמאל ותחפש" אני אומר לתותחן. "רגע" אומר סבח, "אני כבר גומר להכין קפה". סבח מכין כל בוקר קפה בעזרת כף חשמלית. הפינג'אן על הסדן. כל טנקיסט יודע שמים ברצפה תחתית לא רותחים. בכלל, אפשר לחשוב לאן ממהרים. סדרי העדיפויות ברורים. די סביר שזה יהיה המשקה החם האחרון שנשתה היום. רעש הטנקים בתוך הצריח נשמע עמום, והשיחות בקשר הפנים מאפילות עליו. המלחמה יכולה לחכות. סוף-סוף המים רותחים. סבח מחלק קפה ליואב ולשרעבי. אני בדרך כלל בסיבוב השני. סבח מוציא לי את הממיה שלו. "אם אתה לא יכול לחכות, אז שתה קצת מהקפה שלי". איזו התחשבות. "צא החוצה", אני אומר לסבח, "תחפש טנקים".

לאט לאט עולה השמש. יש כמה דקות בבוקר, בסמוך לזריחת השמש, שבהן ניתן לראות. כמה דקות שבהן השמש אינה הופכת את ערפילי הבוקר לשמיכה של טיפות לבנות שלא ניתן לראות דרכן.

כשתנאי הראות מאפשרים, כמעט כולם מזהים את הטנקים שבתנועה מולנו. מוזר. בסך-הכל התחושה היתה שזה כח לא גדול. 20 אולי 30 טנקים. איזה מחשבות מטורפות. בסך הכל היינו ארבעה טנקים ברמפות שבמרכז הגיזרה. אמנון, נח, חגי קרן צבי ואני. ההרגשה היתה שהכח שמולנו אינו כזה שבגינו נזעיק עזרה. בסך הכל מה?! 20-30 טנקים. לא משהו. אני מרגיש שאני לא מזהה את כל הטנקים. הרעם הוא של יותר טנקים ויותר מקרוב. אמנון יורה פגז ראשון, ונותן פקודה בקשר חוץ. הערכת הטווח שלו היא 1,200. אני עומד משמאלו ויורה לטנקים שמשמאל, למרכז הגזרה. הסורים מאתרים את הרמפה ומתחילים לירות לעברנו. למזלנו הרמפה המרכזית בנויה מצוין. הסורים פוגעים בסוללה ומעלינו. צריך רק להיות זהיר ולהחליף עמדות. כמו בספר. אני מסיים סדרה ומחליף עמדה. הרמפה אינה גדולה מאד ואני עולה לעמדה סמוכה לאמנון. פקודה ואנחנו בעמדת אש. התותח נמצא מול סלע על הרמפה. אני אומר ליואב "חדל". יוצא מהצריח ובעמידה שפופה מנסה להזיז את הסלע הצידה. האמנתי, שכל עוד הסלע חוצץ ביני לבין הטנקים הסורים, לא אפגע. בכלל, אני הייתי חסין לפגיעות. היה ברור לי שבי לא יכולים לפגוע. מבחוץ אני שומע את הצעקות של אמנון בקשר. אני מסתכל  והוא מסמן לי בתנועות ידים, שאיבדתי את שפיות דעתי, ושאחזור לצריח. אני מסמן לו עם היד "רגע" וממשיך להזיז את הסלע. כשהיה לי ברור שהסלע לא יפריע חזרתי לצריח. "מזרון כאן 4, יותר מהר להזיז את הסלע מאשר לשנות עמדה". "4 כאן מזרון, יש דרכים יותר חכמות להגיע לעמדת-ירי. סוף."  בשלבים אלה, נדמה היה לי שאמנון כבר התיאש מהאפשרות להפוך אותי למ"מ צמ"פ. "אש!" יואב יורה ופוגע. אני שוב יורד מן העמדה ועולה  לעמדה בקצה השמאלי של הרמפה. מבחינת התותחן הסורי לא זזתי הרבה, אך כל שינוי מועיל. הסורי צריך לכוון בעצירה קצרה, וכל שינוי מחייב אותו לכוננן מחדש. חגי מחליף עמדה לעמדה שעמדתי בה קודם. הוא יורה פגז ופוגע בסלע שעל הרמפה. התותח מתפוצץ והופך לשושנה. עומד לי על קצה הלשון להגיד לו "1ב' יש דרכים יותר חכמות להגיע לעמדת ירי", אבל אני נזהר. חגי יורד לאחור, נשארנו שלושה. עד לאותו שלב פגענו בכמה טנקים שהיו מולנו. "תחנות מזרון כאן מזרון, דו"ח השגת מטרות עבור" "כאן 1 ארבע עבור" "כאן 4 אחד עבור". מחלקה עם רשת קשר עצמאית. תוך כדי ירי מתחילה הארטילריה הסורית לטווח אותנו. בתחילה הם יורים על תל ג'יד. מן הסתם נקודת המוצא הארטילרית הבולטת ביותר בשטח. בשבת עמדתי על התל והיה שם רע מאד.

בין כה וכה השמש עולה והופכת את הערפל לסמיך יותר ויותר והסינוור מתגבר. אנחנו לא רואים את הטנקים. קולות זחלי הטנקים המתקדמים לעברינו המשיכו להשמע. עד היום אני מסוגל לשחזר בזכרוני את החריקות של זחלי T-62 ואת תחושת הקרקע הרועדת מתחת לרגלים. חולף עוד זמן מה, ולפתע נפתחות דלתות הגיהנום. כל הארטילריה של הצבא הסורי יורדת על הרמפה. מה על הרמפה?! עלי!

התחושה הראשונה היא של הלם מוחלט. קפצתי לתוך הצריח. כיפת המפקד בטנק היתה תקועה ולא יכולתי לסגור את הצריח, אבל הקפדתי שהראש יהיה בפנים. ההפגזה נמשכה ולא נראה היה שהם מתכוונים להפסיק. הסתכלתי על הפגיעות שהיו בסמוך לטנק, וכיוונתי את שרעבי לעמוד מעל לבור שפערה אחת הפצצות. כבר אז האמנתי בסטטיסטיקה. מרבית האפיסקופים (פריזה דרכה מסתכלים החוצה) בצריח נשברו מרסיסי הפצצות ולא ניתן לראות דרכם דבר. לאחר כמה דקות אמנון פוקד לנסוע 100 מטר לאחור, כדי לצאת מן המטרה הארטילרית. אנחנו נוסעים והפגזים אחרינו. לאחר כמה מאות מטרים אנחנו מחוץ למטווח הסורי. עכשיו צריך לחזור.

איך עוברים דרך קיר של אש ועשן ורסיסי מתכת ואדמה? קיר שעוביו 50 או 100 מטר לכל כיוון.

סופרים עד שלוש, ואומרים לשרעבי לנסוע מהר קדימה. לשרעבי יש משקפיים עבים והוא אינו זריז בניקוי האפיסקופים. הוא לא רואה מה שלפניו. הוא נוהג לפי תחושות, והמתכת העבה אינה מאפשרת לו לחוש דבר, אלא לאחר שעברנו אותו. בור. בולדר. פגז ארטילריה ליד הזחל, על תא הזיווד. מה שלא יהיה. ואז הוא היה שואל בקול שקט: "מה זה היה?" נושם בהקלה על שעדיין הוא יכול לשאול, חושש שלא יהיה מי שישיב. "שרעבי ימינה חזק! ימינה, ימינה. בסדר". שרעבי חש הקלה. מישהו רואה את הדרך. אבל למה הוא צועק כל-כך.

כוון טנק באמצעות ידיו ורגליו של שרעבי מצריך ערנות מתמדת. די מפחיד למען האמת. כי לעבור קיר של אש ועשן ורסיסי מתכת ואדמה עם ראש בחוץ, זה באמת יכול להיות משהו שאפילו היום, 30 שנה אחרי, אני לא מצליח להגדיר אותו בשם.  זה לא טירוף. טירוף זה משהו מוגדר. ולעבור קיר של אש ועשן ורסיסי מתכת ואדמה עם ראש בחוץ זאת היתה תחושה שאני יכול לכל. לא הייתי צריך לחשוש. הייתי בלתי פגיע. ידעתי שאין בעיה עם זה. פשוט להגיד לשרעבי לנסוע קדימה.

ביום הרביעי של הלחימה ידעתי שאני חסין. במשך שלושה ימים קודם ניסה כל הצבא הסורי לפגוע בטנק שלי. סוללות שלימות של ארטילריה ירו עלי בכל מקום שעמדתי בו. עשרות טנקים סורים חיפשו אחרי וירו לעברי. מיטב התותחנים הרעים ניסו כוחם מולי, וכלום. אי אפשר עלי. כשפגזי הטנקים הסורים היו פוגעים קצר הייתי צועק בקשר חוץ, שמי שלא מגיע שיתקרב. אמנון לא אהב את זה. "מי מדבר בקשר חוץ?!" קרא בקול מאיים של מ"פ צמ"פ. "אני" השבתי. נדב"ר (נוהל דיבור בקשר) לא היה הצד החזק שלי באותו שלב בחיים.

יואב מסתכל דרך כוונת התותח ורואה את הקיר. "לאן אתה לוקח אותנו?!" הוא שואל בחשש של תותחן ששדה הראיה שלו מוגבל מאד, והוא אינו מודע למה שקורה מחוץ למסגרת הצרה של הכוונת. "זה בסדר יואב. אם לא תסמוך עלי, על מי תסמוך?! חוץ מזה אין לך טנק אחר. שרעבי סע. סע. יואב תנמיך, שמור קו רכס. שרעבי סע מהר. תלחץ גז עד הסוף ואל תוריד את הרגל מהגז עד שאגיד לך!". "בסדר בסדר" אומר שרעבי "אל תצעק". "יואב תנמיך התותח בשמים!" "אני שומר קו רכס" אומר יואב, ואני לא יודע אם הוא באמת מכוון למשהו שנראה לו מטרה או שהוא מעדיף להרחיק את המראה מעיניו.

לפני כמה חודשים הציגו בפרסומת ניסויי ריסוק של כלי רכב. בסופו של הניסוי היו מפנים את שברי הבובות ואת גרוטאת כלי הרכב ומחלקים אותות הצטיינות לטכנאים. להבדיל, יואב ואני יכולנו לראות את הקיר מתקרב. "תשמור תותח מאוזן, אם אתה לא רוצה לראות, אבל תהיה מוכן. הם שופכים את כל מה שיש להם והשקט הוא בצד השני. וגם הטנקים שלהם".

"איפה? איפה הטנקים שלהם?" שואל שרעבי. "בצד השני" אני משיב. "סע סע". מן סיום הכרחי לשיחה עם שרעבי. אם לא שבים ואומרים לו "סע" בכל הרף עין, מיד הטנק מאט. "סע כבר. אמרתי לך לא להוריד את הרגל מהגז! סע!"

"ארבע שמור קו, עבור" אמנון דוקא כן שמר על נדב"ר.

"על הרמפה" אני עונה. וזהו. נתקלתי בקיר. כיפת המפקד היתה תקועה בתשעים מעלות. אני ישבתי על כסא המפקד. הכנסתי את הראש כמה שיותר פנימה. רסיסים טפטפו פנימה. הייתי לבד. בתוך הרעש המטורף, הטנק המִטלטל בין פגיעות הפגזים לבין הבורות שיצרו, והסלעים ששינו מקומם פתאום, בתוך האש והעשן רסיסי המתכת והאדמה הבוכה, היה שקט. כשאני צופה בסרטים על סופות הוריקן, ומספרים על כך שבמרכז הסופה שקט, אני יודע על מה הם מדברים. הייתי שם. שקט מנותק. הקולות נשמעו רחוקים, כאילו הם מגיעים ממקום אחר. ובתוך השקט שרעבי שואל "מה זה? מה זה?" ואני אומר לו שאם הוא יוריד את הרגל מהגז הוא יהרוג אותנו. סוף סוף גיליתי איך לגרום לשרעבי לסע מהר. סבח הטען מרוכז ושקט. "מסוכן בחוץ?" הוא שואל.

ככה עוברים קיר של אש ועשן ורסיסי מתכת ואדמה. כאילו שמדובר בהר או תעלה שעוברים ודי. כאילו שהקיר לא יכול לנוע חזרה. ומעבר לקיר באמת יש שקט.

יואב שומר על קו רכס. אנחנו שלושה טנקים. אמנון, נח ואני, מתחרים מי יגיע ראשון לרמפה שמצפון לתל ג'יד. אני  חי בתחושה אוילית שאת החלק הקשה עברנו. שרק צריך להגיע לרמפה לפני שהטנקים הסורים עולים עליה, שרק … אני חוצה קוליס מוזר. מדחיק את המחשבה וצורח "שרעבי סע סע סע". אפילו שכבר באמת לא צריך. "שרעבי תוריד את הרגל" הגענו. מיד עם העליה לרמפה יואב מתלהב: "אני מזהה אני מזהה". לא קונץ גדול לזהות מ-200 מטר. "תותח ח"ש טווח קרבי, ימין חצי אש". "ימינה סוב, אש!"

השאר היה באמת קלי קלות. הם באמת התקרבו. מה זה התקרבו – מאד.  לפני שנים, בשבת, הסברתי לשרעבי שבגמר סדרת ירי נרד מעמדה ונעלה לעמדה אחרת. שזאת התרגולת ושיהיה ערני ברעש ובסרחון לשמוע אותי אומר אחורה מהר. שיספור בערך שלושה פגזים ויהיה מוכן. בשלב מסוים שרעבי שואל אם יואב פוגע כי הסדרה לא נגמרת. פגז לוקח לי את תא 7. שרעבי שואל מה זה היה? ואני צוחק אחורה מהר. 

"ארבע אתה נכנס לי לצפ"ע. תחזור קדימה". אני שומע את אמנון בקשר ולא מבין. אני מסתכל ימינה ורואה את התותח של אמנון מכוון לשעה 8 ואני בדרכו. אני מסתכל לשמאל, ורואה שכל מה שעשינו עד עכשיו, היה בעצם רק ההתחלה. אני חוזר קדימה והסורי פוגע קצר. יואב צועק: "אני מזהה אותו. אני מזהה אותו. יורה עכשיו". אושר של תותחן שטנק אחד ממלא לו את כל ציור פני העדשה. "אש" אני פוקד אחרי שהפגז יצא אחרי שהשלהבת כבר עלתה לשמים. כאילו לא פקודה אלא תאור של מה שאני רואה.  יואב היה סוגר עם סבח את הפרטים. ("תשים ח"ש תשים ח"ש" יואב צועק. "נגמר לי", משיב סבח. "יש מעיכים וזרחנים. מה לשים?" "מעיך, מעיך", "טעון" יואב יורה פגז נוסף וצועק "מטרה". לך תדע. בין הטנקים הבוערים האבק ששוכב על הכל ולא זז, והחושך שלאחר הירי. לך תדע.) אני מסתכל קדימה לעמק ולא מזהה טנקים נעים ממולי. אני שב ומסתכל אל הטנק של אמנון. הוא יורד מהרמפה. ופונה לכיוון היציאה מן הואדי שמצפון. אני אומר לשרעבי "אחורה מהר" ועוד לפני החית של האחורה, אנחנו בתחתית הרמפה. מה שאומר שערנות זה לא שאלה של שעות שינה.

(כמה דקות או שעות או ימים) קודם לכן, בתום סדרת ירי פקדתי: "נהג אחורה מהר". כלום לא קרה. שרעבי צעקתי "אחורה אחורה" כלום. פגז סורי פוגע ברמפה לפנינו ומעיף עלי אדמה ורסיסים. יש שלש ארבע שניות שבהן אבק הפגיעה מסתיר אותנו. עברתי לתחנונים: "שרעבי סע או שנמות". כלום. צודדתי את הצריח חצי שמאלה כדי לשמור קשר בין התותח לבין הטנקים הסורים ממול וכדי שיואב יוכל לראות מה קורה בתא הנהג. "הוא ישן" אומר לי יואב. "תבעט בו" אמרתי. יואב מותח את רגלו הימנית ואומר שהוא לא מגיע, אני מצודד עוד טיפה שמאלה ויואב בועט ובועט ובועט. בסוף שרעבי מתעורר, מקלל את יואב שמתנהג לא בסדר ומסביר לו שהוא יכול לדבר בקשר פנים. "אחורה מהר" קולי לא היה קולי. זאת היתה צרחה שהתעצמה בראותי וחיכתה לצאת אם רק שרעבי יהיה מוכן לשמוע בצד השני. "אתה לא צריך קשר פנים", הוא אומר. הוא משחרר בקושי את הבלם, ונוסע אחורה כמו שהוא נוסע קדימה. בלי לראות כלום ובחשש תמידי שיהיה שם משהו. לאט לאט). 

 אני ונח יורדים מהרמפה ונוסעים כ-10-20 מטר אחרי אמנון. סבח מודיע שאין פגזים תורנים ושצריך למלא מחדש. "אני אעשה את זה מהר וגם אין הרבה" אומר סבח. אושר של טען. אין הרבה. "מה יש לנו?" אני שואל. "ששה מעיכים ושני זרחנים" אומר סבח. "בסדר. טען". אני נעצר מאחורי סוללת סלעי הבזלת שסיקלו חברי קיבוץ אל-רום, וממלא מחדש. נח משמאלי עושה את אותו הדבר. שלש ארבע דקות לאחר מכן אני מסתכל אל נח והוא מסתכל אלי, ובלי לדבר אנחנו מתחילים לנוע. הסבוב של נח רחב יותר משלי ואיך שהוא עובר את קו קצה המסולעת, מגיח מעבר לה 62-T תותח מכוון ישר אל נח. יואב צועק "טנק", ויורה את הפגז שבקנה. היה זרחן. האמת שמחמישה מטר גם זרחן משמיד טנקים. פתיתי הזרחן מטפטפים למטה על הטנק שלנו. "שרעבי שמאלה חזק יואב שמור גזרה" אני עוקף את הטנק הבוער. "מה פתאום זרחן?" אני שואל את סבח. "זה מה שהיה למעלה אז טענתי. מה זה משנה?" אמת. מה זה משנה. בקשר חוץ אני שומע את נח אומר: "ארבע תודה". "תשאיר את הזרחן השני לסוף" אני אומר. "טעון" בשלב הזה לסבח אין מוזה לשיחה. אני חושב שבפעם הראשונה שסבח הבין שמסוכן בחוץ היתה כשפתיתי הזרחן נפלו לתוך הטנק. הוא מיד הבין שזה אותו זרחן שאך זה ירינו. העובדה שחלקיו חוזרים בעצמם הבהירה לו בבת אחת כי הטווח מן האויב זה לא משהו.

ממול המוני טנקים סורים על המישור שבמוצא הואדי. אנחנו יורים שני מעיכים ומשמידים שניים מהם. האחרים ממשיכים לעלות. כאילו כלום. אמנון נוסע רוורס, נעצר ליד נח ואומר לו שהשמאלי נהרג והוא מתפנה.

אז זהו. נח ואני. זה צריך להספיק. למה מה?! ההרגשה שבי לא יכולים לפגוע, מתעצמת. מה שהיה עד עכשיו הרגשה, הופך לידיעה ברורה. בי לא יכולים לפגוע. אני חסין. 

כמו שלמדנו, התרגולות מיועדות לשמש אותנו כשלא נוכל לחשוב בצורה ברורה. על מנת שהתגובה תהיה אוטומטית.

(תרגולת ירי טוח קצר: למטרה בטווח 500 יש לתת הסט ימין חצי, לפצות על הסטיה של תאום הכוונות).

"יואב! ימין שתיים וחצי. תעשה מה שאני אומר לך ואל תתפוס עצמאות על ששת המעיכים והזרחן שנותרו לנו. אש. אם היית מפספס את זה, היו כותבים עלינו בכל ספר תותחנות. אנחנו היינו יכולים להיות דוגמא"). כן נכון, המטרה כיסתה את הצלב כמעט לגמרי, אבל תרגולת זאת תרגולת. התקדמנו עד ששלטנו על היציאה מהואדי.

כיוונתי את התותח לכוון אנטנה שעלתה מן הואדי. אם נישא עליה דגל, פקדתי "תותח. מעיך, ימין שתיים וחצי" (את סקלת הטווח השארנו כבר כמה שעות קצת מתחת לַשנתה הראשונה, אז לא היה טווח בפקודה. גם לא טווח קרבי. המהנדס שתכנן את הסקלה, לא חשב שיש קרבות כאלה. טנקים?! 30 מטר?!) אש!". איך מסתלקים מכאן? אני אוטם את עצמי ומסתלק ממני. מי שלא יסתלק מעצמו ישאר כאן חי או מת. מי שיאטום טוב טוב (כמו שלימים כיסיתי את בני יותם בימי החורף בירושלים) יוכל אולי לחזור אל עצמו. אם הוא יהיה. אם לא היה דגל בקצה האנטנה, פקדתי: "מקביל. טווח קרבי. אש" ואנשי הצוות שממול היו עוצרים את הטנק וקופצים ממנו החוצה. אחר כך נגמרו המעיכים ונגמר הזרחן. וירינו 0.3 על כל הטנקים שעלו מן הואדי. אחר כך ירינו בעוזי. על טנקים. הטווח התאים ולא היה משהו יותר טוב. את הרימונים שמרתי למקרה שיגיעו אלינו הולכי על שתיים. בכלל רימונים זה טוב לבטחון העצמי. לנח היו עוד כמה פגזים. וכל פגיעה שלו הגבירה את השלוה בבועה שבה הייתי.

אחר כך, כאילו באחת, שַקָט הכל. אני לא יודע אם זה באמת היה "באחת"  או שהשקט והרעש התערבו זה בזה עד שגבר השקט. אבל אחרי זמן שעד היום אינני יודע לשער את אורכו, לא עלו עוד טנקים  מהואדי. שמתי לב שאיני רואה עוד הבהקים של אש הבוקעת מן התותח שמולי. שאיני אומר לעצמי במין ציניות איזה חרה תותחן. מי לימד אותו לירות?! ("יואב ימינה סוב, תותח, מעיך (סבח: "נשאר רק הזרחן" "בסדר טען טען" "טעון") היכון, על! אש! (יואב:"ימין שתיים וחצי?") אאאאאש!"). וכל שנותר בתוך העשן האש, פגרי הטנקים ופגרי החיילים, היתה לאות נוראה וריקנות גדולה. כאילו שהלכנו ועוד לא חזרנו. ואנחנו כאן מחכים לעצמנו שנחזור. 

כשהכל רַגָע אני חש תחושה מוזרה של טנק בלי תחמושת. אני מציע לנח לרדת למלא מחדש. אחרי דקה הוא אומר ש – 10 לא מאשר. קודם שאמנון יחזור. חיכינו. שעות אחר-כך אישרו לנח ולי לרדת למלא מחדש. כשהגענו לפיתול ועצרנו, יצאתי מן הצריח לראשונה אחרי עשרות שעות. קפצתי מן הכנף האחורית לקרקע. ברכיי הפכו מים, ולא החזיקו אותי. השתטחתי. ההכרה הכתה בי פתע. טמטום החסינות נעלם והבנתי שאני פגיע לחלוטין. שגם לפני כמה שעות לא הייתי ממש חסין. ובעצם אני לא יודע להסביר דבר משאירע. כלום. חידשנו תאום כוונות, (הרחקנו אחד מן השני למרחק של 1,000 מטר לפי המפה וביצענו תאום כוונות אחד על השני) לא היה ברור לי אם זה בדיוק 1,000 או לא, אבל יואב הרגיע אותי. "לא נורא. מקסימום נעשה תאום קרבי. כבר יומיים אני יורה כך". שבנו לרמפה. 

באמצע השקט הזה, מקרטע לכווננו טנדר ויליס, ונעצר לידינו. מתוכו יוצא מאיר הר ציון. וואו. אני לא יודע מיהו ששעה שאומרים לילדינו "גיבור" מיד עולה דמותו לעינהם. לי היה את מאיר הר ציון. גיבור. והנה הוא כאן. עם ידו הקפואה וצליעתו, והוא שואל: "תגידו איפה כאן הסורים?" ואנחנו שנעתק הקול מגרוננו מצביעים בהנף ראש ימינה לכוון שמעבר לרמפה. ומאיר הר ציון מטפס על הרמפה, פיו נפער משהו, ואחרי כמה דקות הוא יורד חזרה ושואל אם אנחנו עשינו את זה. מתעניין לדעת היכן יוכל למצוא קלצ'ניקובים בטנקים והיכן אקדחים והיכן מנות הקרב. ואנחנו אומרים לו שיותר קל לגשת לטנקים שבואדי. אחר-כך הוא שב ואמר לנו בקול רם שאינו ממנהגו: "חברה כל מה שעשיתי אי פעם זה כלום לעומת מה שעשיתם כאן". חילק למעשנים שביננו סיגריות ג'יטאן ממנות הקרב האישיות של אנשי הצוות הסורים והלך. בטח סתם אמר.