משה אלון, המטוס ושברו

יום רביעי אחה"צ. רגיעת מה בין ההפגזות, מעט נינוחים, עוד מעט יחל חג  סוכות  ואנחנו רחוקים מאד מהחג. נמצאים באזור פתוח, ממזרח לנו תל סאקי מהלך כ-500 מ', מצפון תל פארס, מהלך מספר קילומטרים, מדרום לנו קיבוץ רמת מגשימים. האזור הוא של טרסות, גבעי קל. מספר עצי אקליפטוס קרובים אלינו, מגדל מים בין העצים לתל סאקי.  אני צמוד עם הזחל"ם לטרסה, שנותנת לי תחושת ביטחון, מוגנות, לפחות בצד אחד.

את השקט מפר קול ומראה מטוס בודד שחולף מעלינו. הוא מיד מזוהה כמיג 17 סורי, שמבצע מעין טיסת יעף מעלינו. כביכול מזהה את המטרות מתחת, כציפור טרף. אנחנו מונחים חשופים וגלויים בפניו, וכל אשר נותר לו זה לבחור מטרה אחת מני רבות שהיו מפוזרות בשטח.

פעלתי כמו אוטומט: ברגע שהבחנתי במטוס, לפי התרגולת, נתתי לכולם הוראה לרדת משני הזחל"מים ולהתרחק מהם, משום שעבור המטוס, הזחל"ם הוא המטרה ולא החייל הבודד בשטח. כמו כן הוריתי להשאיר בכל זחל"ם שני לוחמים להפעיל המקלע 0.5 ולירות על המטוס.

בזחל"ם שלי נשארתי אני כמפעיל המקלע ויחד עם לוחם נוסף, פתחנו באש על המיג. גם הוא היה מטרה נוחה: הוא טס לאיטו בשמיים בגובה נמוך יחסית, הוא טס במעגל, השלים סיבוב אחד, חשבתי שהנה הוא בחר במטרה ועכשיו הוא יצלול לעברה ויטווח אותה במקלעיו וברקטות שלו. בינתיים ארגז תחמושת אחד נגמר, כבר 100 כדורים יריתי על המטוס, הלוחם לידי הניח ארגז פעולה חדש.

המטוס מתחיל את סיבובו השני. לפתע משום מקום מופיע מטוס מיראז' ויושב על זנב המיג, לא נראה ירי מכיוון המיראז' על המיג, אבל למטוס הישראלי עליונות ברורה. אני ממשיך לירות על המיג, הוא נראה קרוב, מטרה קלה יחסית, אני רואה את הכדורים פוגעים במטוס, לפתע ביצע המיג פנייה והחל להנמיך, הוא טס בכיוון ישר אל הזחל"ם שלי, אלי. אני ממשיך לירות עליו במקלע, המיג מנמיך מאד, הוא מתקרב לקרקע, אני יורה, אבל יותר אינני יכול לירות, משום שהמיג הנמיך כל כך שדופן הזחל"ם לא מאפשרת לי להנמיך המקלע יותר, המיג ירד כ"כ נמוך, הוא נראה בבירור טס לכיוון הזחל"ם, הוא עומד להתנגש בזחל"ם, אני צועק: "א מ א, לאאאא!!!" מוריד את ראשי וגופי לתוך הזחל"ם ומחכה לבום, והוא בא…נשמע קול נפץ אדיר, חלקי מטוס עפו בוערים ליד הזחל"ם שלי והשני של מחלקתי. המטוס ירד כ"כ נמוך, כנראה הטייס נפגע ולא שלט במטוס, או שהמטוס נפגע ויצא מכלל שליטה, ובמרוצתו לקראת האדמה, במקרה לקראת הזחל"ם שלי, נתקל בקפל קרקע כ 25-30 מ' מהזחל"ם והתרסק על טייסו.

הסתבר שסמל המחלקה החדש שלי, היה צלם במקצועו, והמצלמה הייתה עימו בעמדת שליפה, כך שמיד עם נפילת המטוס, בעוד הוא וחלקיו בוערים, הוא שלף את המצלמה וצילם תמונות המטוס בעודו בוער (מעניין שלאחר המלחמה כל הלוחמים הצטיידו בתמונות אלו והיו גם אחרים שהחזיקו תמונות אלו, שלאו דווקא היו באזור אז… ).

מספר דקות לאחר נפילת המטוס, לאחר דקות של התאוששות, החלו להופיע ממקומות מרוחקים חיילים שבאו להתבונן במחזה: מטוס מיג 17 מרוסק על הקרקע. הטייס הרוג, ערוף ראש, מונח בין השברים, הזנב בלט, המנוע, הכנפיים וחלקים רבים אחרים פזורים על הקרקע. 

כל מי שהגיע התעניין לדעת האם כבר נלקח האקדח של הטייס… ושוב אני מתפלא על האדישות שלי לנוכח גופת הטייס ההרוג ליידי. עדיין אינני מעכל את מלוא החוויה.

לקריאת הספר כולו: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3130