מלחמת יום הכיפורים

פתיחת המלחמה על ידי מדינות ערב הפתיעה מאחר וצה"ל לא צפה את מועד פתיחתה, את עוצמת המתקפה, את מהלכי הפתיחה ואת מאפייני הלוחמה של צבאות ערב. המלחמה התאפיינה בשימוש בטכנולוגיות לחימה חדשות וביטאה תפישׂה ביחס להתמודדות מול צבאות ערב, בייחוד מול צבא מצריים. למלחמה היו השפעות מדיניות, פוליטיות וחברתיות מרחיקות לכת, כגון התפטרות ראש הממשלה, הקמת ועדת אגרנט שחשפה מכלול שלם של מחדלים מדיניים, צבאיים ומיצתה את הדין עם מקצת המנהיגים. מנגד, הניצחון במלחמה סלל את הדרך להסכמי שלום עם שתיים מהמדינות השכנות והחשובות בעולם הערבי.

הרקע לפרוץ המלחמה

לאחר מלחמת ששת הימים שררה בישראל תחושת ביטחון לאור הפגנת כוחו ויכולתו של צה"ל. ממשלת ישראל,   בראשות גולדה מאיר,  סברה שלא כדאי לוותר על שטחים שנכבשו במהלך מלחמה זו, בוודאי שלא בתנאים שהציעו מדינות ערב. עמדה זו קיבלה משנה תוקף לאחר סיום מלחמת ההתשה, בה תחושת הביטחון בהנהגה הצבאית והמדינית של ישראל גברה עוד יותר, וזו באה לידי ביטוי, בין היתר, במשפט שאמרה ראש ממשלת ישראל גולדה מאיר ימים ספורים לפני תחילת מלחמת יום הכיפורים: "מצבנו מעולם לא היה טוב יותר".

מנגד, התבוסה ואובדן השטח פגעו קשות בכבוד מנהיגי ארצות ערב השכנות, שלא הסכימו לקיומה הלגיטימי של מדינת ישראל. הניסיונות לשחיקת הצבא והכלכלה הישראליים באמצעות מלחמת ההתשה והניסיונות המדיניים לקבל שטחים אלו, בעיקר מצד סאדאת בתמיכה אמריקאית, שלא צלחו, הביאו את מנהיגי מדינות ערב למסקנה כי יש לכבוש מחדש שטחים אלו במהלך של מלחמה כוללת.  סאדאת היה נחוש לבצע מהלך צבאי להחזרת השטחים, והצליח לשכנע את הסורים להשתתף ביוזמה. הוא הורה למפקדי צבאו להכין תוכניות אופרטיביות לכיבוש סיני ("גרניט"[9]) או לפחות להניע מהלך צבאי מאסיבי בחלק מסיני, שיזעזע את ישראל.

מצרים וסוריה החלו להתחמש ולהתאמן בהתאם לכוונה זו. בעוד שבצד הסורי התוכנית הייתה לכבוש לפחות את כל רמת הגולן, אם לא מעבר לזה, אצל המצרים התגבשה התפיסה כי נוכח העליונות הישראלית בתחום האוויר והשריון, מגבלתו של הצבא המצרי בתמרונים גדולים, והקושי לנייד את מערכות הנ"מ לעומק סיני, יש לרכז את עיקר המאמץ בהיאחזות והתבצרות מזרחית לתעלת סואץ ברצועה צרה יחסית, ולא מעבר למצרי ההרים.

מצרים וסוריה הפעילו לחץ על חלק ממדינות ערב ומקצתם נעתרו לבקשה והתחייבו לשלוח חילות משלוח ולסייע בלחימה.  בשונה מהנכונות שהפגינו מרבית מדינות ערב לעמוד לצד סוריה ומצרים, ירדן נקוה עמדה הפוכה. חוסיין, שלמדינתו הגבול היבשתי הארוך ביותר עם ישראל, סבר כי לצבאות ערב יחד אין סיכוי לגבור על צה"ל וכי מלחמה יזומה עלולה להמיט על המדינות הערביות הלוחמות אסון. בהזדמנויות שונות הביע חוסיין התנגדות נחרצת לסייע למצרים וסוריה באמצעות פתיחות חזית שלישית.  למרות זאת, עקב הלחץ הכבד שהפעילו עליו נשיאי מצרים וסוריה שלח חוסיין חיל מצב דוויזיוני שסייע לסוריה בבלימת ההתקדמות צה"ל מזרחה לעומק סוריה.

המעצמות

ישראל, מצרים וסוריה נסמכו במידה רבה מאוד על המעצמות בנות בריתן. בשנים שבין המלחמות הייתה ברית המועצות ספקית הנשק הכמעט בלעדית של מדינות ערב, זאת בשל נכונותה למכור כמויות גדולות של נשק, סיוע בשימוש בו ובהנחלת הדוקטרינה לניהול מלחמה.

ישראל לעומת זאת הידקה את הקשר עם ארה"ב ועיקר האמל"ח שצה"ל הצטייד בי היה אמריקאי. כן התפתחו שיתופי פעולה בין המדינות, הן במחקר ופיתוח והן בתחום המודיעין הצבאי. בתקופה זו גם הפגינה ארצות הברית נוכחות צבאית באזור דרום-מזרח הים התיכון באמצעות הצי השישי של ארצות הברית שהחזיק דרך קבע אוניות מלחמה בים התיכון.

כמו הסובייטים, גם האמריקאים שעדיין לחמו בוייטנאם, לא היו מעוניינים בהסלמה נוספת של יחסיהם עם ברית המועצות. בנוסף לכך, ערב המלחמה הייתה לתקופת הדטאנט בין מעצמות העל ובשל כך שאפו לפעול בערוצים דיפלומטיים ככל שניתן.

עמוד זה נמצא בהקמה ויעודכן בקרוב