תוכנית בנדיגו - בני ארבל

תוכנית בנדיגו הייתה תוכנית מבצעית ארטילרית לחיסול סוללות טילי קרקע אוויר.[1] 

[1] רשימה זו נכתבה עפ"י חומר ארכיוני שהועמד לרשותי ע"י המרכז למלחמת יום כיפור ובעזרתו של אור פיאלקוב הממונה על הכנת ארכיון המרכז, אשר דאג לקבל את החומר הארכיוני הרלוונטי מארכיון צה"ל ומשרד הבטחון ולהתיר את השימוש בו. כמו כן אני מודה לידידי תא"ל (מיל) אריה מזרחי, מי שהיה קצין אגם א.א. 209 באותם ימים רחוקים, אשר העמיד לרשותי את הידע שלו, את עצותיו הטובות ועבר על הטיוטה קודם שמסרתיה לפרסום.

מבוא - הקיץ האלקטרוני בו כופפה כנף המטוס

מלחמת ההתשה שנערכה בחזית סיני החלה- לפי הגרסה המקובלת- בחודש מרץ 1969 והגיעה לסיומה בהסכם הפסקת האש בין הצדדים ב- 7/8/1970 . הלחימה התאפיינה בחוסר הסימטריה בין הכוחות הארטילריים בחזית. בעוד ישראל החזיקה בקו בין שלושה לארבעה גדודי חת"ם, החזיקו המצרים בקו כח של מאות קני ארטילריה. הארטילריה הישראלית, לא הייתה במצב שאפשר לה להתמודד עם כח בסדר גודל זה. הפתרון נמצא בשימוש החיל האויר כקבלן העיקרי ליצור האש בחזית.

והחל משלהי חודש יולי 1969, החל חיל האויר לתקוף, באופן מסיבי, את קו החזית המצרי (לצד תקיפות עומק שהחלו עוד קודם לכן). סוללות הארטילריה המצריות- שירו קודם לכן אש ללא הפרעה- שותקו. מחסני תחמושת חוסלו. עמדות ומתקני צבא, מתקני שליטה ומתקנים לוגיסטיים הופצצו באופן מסיבי. מערך טילי הטק"א הקיים, שהיה מבוסס על סוללות ס.א.-2, חוסל לחלוטין. התקיפות, שהקנו לחיל האויר את הכינוי "ארטילריה מעופפת", היו כה מוצלחות עד שבסוף שנת 1969 לא ירתה הארטילריה המצרי אלא כ 100 פגזים ליום.[1] זאת לעומת אלפי פגזים ליום שנורו לפני הכנסת חיל האויר לזירה .

בינואר נסע הנשיא נאצר למוסקבה בבקשת עזרה. הרוסים, שהיו בעלי אינטרס אסטרטגי במצריים, ועניין לשמור על כבוד הנשק הסובייטי, שנפגע ע"י צה"ל, החליטו להחלץ לעזרת בני חסותם והתחייבו לספק להם בהקדם, ציוד חדיש. הספקת הציוד החלה תוך זמן קצר, וכללה סוללות ס.א.- 3. נשק שטרם נראה באיזור, אשר לאמריקאים לא היה מענה נגדו. סוללות ס.א.-2 משופרים שעברו שדרוג לאור לקחי מלחמת ויאטנם, טילי כתף מסוג "סטרלה" וסוגים חדישים של תותחי נ"מ מונחי מכ"ם. כן סופק ציוד מכ"ם חדיש.

החל מחודש מאי 1970 החלו המצרים ופטרוניהם הרוסים לקדם את מערכות ההגנה האוירית החדשות בדרך של זחילה מזרחה לכיוון התעלה וחפירת עמדות לטילים[2]. הסוללות נפרסו בטקטיקה חדשה של חיפוי הדדי בין הסוללות. ב-30 ליוני הופלו 2 מטוסי פנטום ומטוס שלישי נפגע בנסיונות תקיפה של הסוללות. בתחילת יולי הושמדו 5 סוללות ונפגעו שתים במחיר אבדן מטוס פנטום נוסף.[3]

הפיקוד הישראלי החל להבין כי בפניו גורם שובר שוויון רב עוצמה ,שאין בידינו את האמצעים הטכניים להתמודדות עימו. ב-18/7/70 נעשה שימוש באמצעי לוחמה אלקטרונים שסופקו ע"י ארה"ב לשם תקיפת סוללות טילים שאותרו. המחיר היה כבד: מטוס פנטום אחד שהופל, והשני שנפגע והתרסק בנחיתת אונס ברפידים. אמצעי הלוחמה האלקטרוניים שסופקו נתגלו כבלתי יעילים[4]שר הבטחון דיין הגדיר את התקופה החדשה בלחימה כ"קיץ אלקטרוני".

בתחילת אוגוסט, נתגלו סוללות בטווח 15 ק"מ מן התעלה. ב3 לאוגוסט ניסה חיל האויר לפתות את מערך הטילים המצרי לירות לעברם, תוך נסיון לפתות גם את הסוללות המחפות. המארב עלה באובדן פנטום נוסף ואחר נפגע, אך הצליח לנחות ברפידים. מטוסי הפנטום היו המטוסים היחידים שניתן היה להפעילם נגד מערך הטק"א החד"ש[5]. תוך כחודש ימים הופלו או נפגעו כ-אחוז 15 מ50 מטוסי הפנטום החדישים שנרכשו והיו העילית של חיל האויר. אבידות אלה הניעו את ישראל להסכים להפסקת אש, תוך ידיעה שנפגעה עליונותה האוירית- אליה התייחסה ישראל כגורם המכריע מלחמות.[6]

ברור היה למטה הכללי ולשר הבטחון כי מדינת ישראל אינה מסוגלת באמצעיה הקיימים להתמודד עם איום הטק"א.[7] שכן, גם סוללות שנפגעו, הושמשו מחדש.

[1] ראה: שאול ברונפלד, מ"הקיץ האלקטרוני" של 1970 לחורף 1973 – סיפור אבדן העליונות האוירית, בין הקטבים חוברת  11-12, עמ 143, בעמ' 146.

[2] ראה, יואב גלבר, התשה- המלחמה שנשכחה,(2017) החל מעמוד 452.

[3] גלבר, עמ 456

[4] ברונפלד, עמ 149-150

[5] גלבר, 457.

[6] ראה עזר ויצמן, דב גולדשטיין, לך שמים לך ארץ, (1975). הפרק "הטיל כופף את כנף המטוס".

[7]  ציטוטים מדברים שנאמרו בפורום מטכ"ל עם שהב"ט. ראה ברונפלד , עמ' 150-151.

עיט דו מושבי לצילום תצפית, מאוספו של עמוס דור

התארגנות לקראת העימות הבא

מיד לאחר שהאש פסקה בחצות יום 7/8/1970, החלו המצרים להניע את סוללות הטילים להיערכות קדמית[1]. בלחץ אמריקאי, לא חידשה ישראל את מעשי האיבה, תוך שהאמריקאים התחייבו לציידה בתמורה בטילי שרייק מתבייתי מכ"ם, תותחים ארוכי טווח 175 מ"מ, ציוד ל"א ועוד.

עניין הגנת שמי תעלת סואץ עניינה במקביל את שני הצדדים. המצרים עסקו בהקמת מערך טילי נ"מ לאורך כל התעלה ולעומק המערך. המערך שהוקם, כלל עשרות רבות של סוללות וביניהן סוללות דמה, שכללו דמי טילים ודמיים באיכות גבוהה[2] . לקראת אוקטובר 1973 כלל המערך 45 סוללות ס.א. 2 וס.א.3 וכן 10 סוללות מתנייעות מסוג ס.א. 6. הדגם האחרון היה דגם חדש, קטלני ומתנייע בזריזות, שלא הוכר כלל ע"י המערב. במערב לא היה כל מענה לס.א.6. בנוסף, נפרסו בעומק מצריים עוד 100 סוללות נייחות ועוד 5 סוללות ניידות[3]. היה זה מערך רב עוצמה שהתבסס לאחר הפסקת האש.

 

לצה"ל היה ברור כי קיימת בעיה של ממש בהתמודדות עם מערך הטילים המצרי. מיד עם הפסקת האש באוגוסט 1970, החל חיל האויר להכין תוכנית בשם "תגר", אשר שילבה הפעלת אמצעים קרקעיים ואויריים לשיבוש מערך ההתרעה וחיסול הסוללות. ביצוע התכנית אמור היה להימשך 6 שעות, בשילוב מסיבי של אמצעי ל"א. התכנית עברה שינויים שונים במשך התקופה. בין היתר הוחלט לשלב בה כוחות ארטילריה, שחלקן יפגעו בסוללות הטק"א וחלקן האחר ירה פגזי מוץ לשיבוש המכ"מים המצריים ודימוי נתיבי טיסה של מטוסים תוקפים.

חיל האויר הניח כי ביצוע תכנית "תגר" יאפשר את פעילותו לסיוע קרוב לכוחות הקרקע תוך 24-48 שעות מפתיחת מעשי האיבה. וכאן למעשה חוזר חיל התותחנים לתמונה. החיל שסבל ממחסור בציוד, הן בציוד והן באיכות. נקרא להכנס אל מתחת לאלונקה, ולהשתתף במאבק לניקוי הרקיע שמעל שדה המערכה, על מנת לאפשר חופש פעולה לחיל האויר. נזכיר, כי עוצמתו של חת"ם בתותחים (לא כולל מרגמות) עמדה ב7/10/1973 על כ-160 קני 155 מ"מ, 48 קנים 175/203 מ"מ[4] ועוד 24 קנים נגררים 130 מ"מ[5]. כח זה נועד לשתי החזיתות. מנגד, רק הארטילריה המצרית כללה כ-1500-2000 קנים[6].

[1] אורי בר יוסף, הצופה שנרדם, (2001), עמ' 63.

[2] הח"מ חזה בסוללות הנייחות, כולל סוללות הדמיים ממערב לתעלה. גם הדמיים סומנו במפות הקוד כסוללות, ונראה כי המצרים ניידו את הסוללות הניידות והחליפון בדמיים. כך, נראו כל העמדות תפוסות.

[3] אלחנן אורן. תולדות מלחמת יום הכיפורים (2013), עמ' 34.

[4] חיים נאדל, בין שתי המלחמות, (2006), עמ' 289.

[5] בני ארבל,"שלל ערב", תותח 130 מ"מ , תמיד תותחן חוברת 55, עמ' 52.

[6] דני אשר, לשבור את הקונספציה (2003), עמ' 249   , ולעומתו, שמעון גולן, מלחמה ביום הכיפורים (2013) , עמ' 111.

סוללת רומח נעה לפריסה, אוסף: יונתןטל

 

לחימת ארטילרית-שריון בטילי קרקע אויר

עוד קודם לתום מלחמת ההתשה, החל צה"ל לפתח מערך ארטילרי "מקורי" שהתבסס על טנקי שלל מסוג טירן עם תותחי 100 מ"מ[1]. לתותח הטירן היה פגז נפיץ מקורי במשקל 15.8 ק"ג. ביכולתו היה לירות את הפגז, בהגבהה של 45עד מעלות לטווח העולה על 20 ק"מ. לשם השגת ההגבהה האמורה, היה הטנק אמור לעמוד בשיפוע, ולשם כך נעשה שימוש באדני רכבת וכן הועמדו טנקים בשיפוע על סוללות התעלה (שיטה ששימשה לירי עקיף של טירנים עוד במהלך מלחמת ההתשה, כגון בהפגזת בתי הזיקוק ובמוצב המזח). האש טווחה ע"י תצפית, או מת"צ אויר והמפי"ק פעל מתוך זחל"מ או טנק מג"ח.

יתרונו של הטירן היה במיגון שלו שעלה פי כמה על מיגונו של כל כלי ארטילרי בצה"ל. אמנם החימוש שלו היה חלש יחסית, אך די היה בו כדי לשתק זמנית פעולת סוללת טק"א, עד שחיל האויר יטפל בה.

הטירנים חולקו ל"סוללות" בנות 4 קנים. שהופעלו עפ"י עקרונות ארטילריים עם מפי"ק, מוטות כינון, מדי שיפוע ומכוונים. הצידוד נעשה עפ"י מדי אלפרים[2].  צוותי המפי"ק היו אמורים להיות אנשי חת"ם. צוותי הקנים היו לוחמי השריון שעברו הכשרה מיוחדת למשימה. כך, לכאורה זכה חת"ם ב-9 סוללות נוספות שטווח קניהם עלה על טווח כל תותח ארטילרי ששירת באופן פעיל בצה"ל במלחמת ההתשה. אך בפועל, אמורים היו הכלים לחזור לשריון ולמלא את תפקידם כעתודת שריון[3].

[1] יובל שחף, חטיבה 274. חוברת pdf  באתר "יד לשריון".

[2] בשיטה הרוסית, מעגל נחלק ל6000 אלפרים, (השווים ל-6400 אלפיות המוכרות לנו).

[3] ראה שאול ברונפלד, "הסדיר יבלום"? הארה מחמישה משחקי מלחמה, בין הקטבים 13, 117 בעמ 128 .

טירן ארטילרי, אוסף: אדם פינק

 

חזרה ל"בנדיגו"

כחלק מחבילת החימוש שתוענק למניעת שבירת הפסקת האש, הסכימה ארה"ב, בחודש אוגוסט 1970, על הספקת תותחים ארוכי טווח, שיהיה בהם מענה קרקעי לשיתוק סוללות הטק"א. באוקטובר כבר נשלחה משלחת חת"ם להתאמן על תותחי M-107 . תותחים מתניעים 175 מ"מ ארוכי קנה וטווח 32.8 ק"מ, שכונו "רומח".  בחודש דצמבר כבר הוקם הגדוד הראשון- גד"כ 55, שהיווה את הבסיס להקמת כל המערך של מערך הרומח. הגדוד התמקם בסיני- תוך מחשבה שסוללותיו תהיינה בקירוב לתעלה. הגדוד כלל מלכתחילה 5 סוללות. שתים מהם השתייכו בחירום לגדוד המילואים 329.[1]

לצד תוכניות "תגר" של חיל האויר, הוחלט במטה הכללי על הכנת תוכנית משותפת לחיל האויר וחיל התותחנים, שתקרא "בנדיגו". לתוכנית היו ורסיות שונות, הכל בהתאם לפקודות אג"מ מבצעים המשתנות מעת לעת,  למצאי הצפוי של הכח הארטילרי ולגזרה בה יופעל. תוכנן מלכתחילה לשלב בה בעיקר את המערך הכבד של תותחי הרומח, וכן 2 גדודים של תותחי שלל ארוכי טווח 130 מ"מ. לצידם, תוכנן כח השעטנז ארוך הטווח של טנקי הטירן.[2]

 

ב-17/9/1971 הפילו המצרים, באמצעות טילי ס.א. 2, מטוס סטרטוקרוזר אשר שייט במשימת צילום אלכסוני ממזרח לתעלה. 7 מאנשי צוות נהרגו. למחרת היום, תקפו עשרה מטוסי פנטום 7 סוללות מצריות ב-12 טילי שרייק, שהיו אמורים להתביית על מכ"מי הסוללות[3]. צוותי הסוללות כיבו את המכמים והטילים איבדו את דרכם. תקרית זו הבהירה את קשייו של חיל האויר להתמודד עם הטק"א גם לאחר שהתקבל הציוד הנכסף מארה"ב.

תקרית זו, גרמה להפניית הזרקור לעבר הארטילריה. באותו מועד כללה הארטילרי כבר קנים ארוכי טווח: גדוד 55 על חמשת סוללותיו שחנה בסיני וסוללת מילואים נוספת של גדוד 329. וכן 2 גדודי 130 מ"מ שלל שטווח הירי שלהם היה 27 ק"מ שנוספו לסד"כ . סה"כ 10 סוללות של קנים ארוכי טווח שיכלו לפגוע בסוללות שבעומק המערך המצרי.

בנוסף, היה גדוד הטירנים 100 מ"מ. שעל הנייר, סיפק 9 סוללות ארטילריה נוספות לטובת "בנדיגו".

וכך, בשליש האחרון של שנת 1971 הוחלפו התפקידים בין חיל האויר לארטילריה. הארטילריה אמורה זו הפעם לספק אש סיוע לטובת חיל האויר.

[1] בני ארבל, בראשית ימי הרומח, תמיד תותחן חברת—עמ'–

[2] הדברים המופיעים להלן, מבוססים על חומר ארכיוני שאושר לאחרונה לפרסום מארכיון צה"ל. ( מראי המקום יסומנו א"צ ומספר התיק). התיק העיקרי הוא א.צ. 21-264/2016, ממנו נשאב החומר הבסיסי.

[3] ברונפלד,  הערה 2, עמ' 165

תרגילי "בליעה"

לשם חידוש תוכניות מבצע "בנדיגו" ובדיקת כשירות ומוכנות יחידות האש, הורה אג"מ/מבצעים על נקיטת שורת פעולות מיד לאחר אירוע הסטרטוקרוזר. [1] כבר ביום 20/9/1971  הוציא אגם/מבצעים שורת פקודות שהורתה על קיום סדרת תרגילי "בליעה" – תרגול ירי של כלים ארוכי טווח על טק"א בטיווח אוירי. וכן רענון "בנדיגו", ע"י הצגת פקודות  המבצע הקיימות . ביום 28/9/1971 הוצגו התכנונים בפני הרמטכ"ל, אשר קבע כי יש לתכנן לאלתר תכנית "בנדיגו" על בסיס הכח הסדיר- גד"כ  55 ובו 5 סוללות וא.א. 209. במקביל יערך לאלתר תרגיל "בליעה" לסוללות הטירנים על מנת לבדוק את כשירותן [2]

ביום 5/10/1971 נקבע דיון באג"מ/מבצעים, בו הציג פקוד הדרום את תכנון תוכנית בנדיגו[3] שכלל 3 אופציות: בנדיגו סדיר, בנדיגו כולל, וכולל לרבות איזור פורט סעיד. הסד"כ הסדיר כלל את גד"כ 55 עם ,5 או אף 6 סוללות (דהיינו כולל הקנים של גדוד 329).  לצידו, סד"כ ה-155 מ"מ הסדיר בסיני, כולל תגבור סוללות בה"ד 9 וגדוד 405. בסד"כ המילואים הוסף גדוד 130 מ"מ וגדודי מילואים 155 מ"מ שונים, לפי תוכניות תעסוקת המילואים.

במקביל הוחלט לתרגל ולבדוק, עוד בחודש אוקטובר, את כשירות סוללות הטירן וגדודי ה-130 מ"מ.[4].  תרגול הירי נעשה בטיווח ע"י מטוסים.

סוללות הטירן וה-130 מ"מ לא עברו את מבחני הכשירות. בסוללות הטירן נתגלו כשלים רבים, הן בפיזור של 600 מ' . חוסר הקבלה בין הקנים. פגיעות רסס מועטות במטרה.  נעשו נסיונות שונים לתקן את התקלות, אך לבסוף, בחודש מרץ 1972, הוחלט להוציאו מהסד"כ המיועד לבנדיגו[5].

גם פיזור הפגיעות של תותחי ה-130 מ"מ היה 1200 מ'. בירור שנערך לאחר התרגיל, העלה תקלות בכיול התותחים וסדרות התחמושת[6]. בהמשך נערכו למערך עוד שני תרגולי "בליעה" בחודש נובמבר, לאחר כיול התותחים והאחדת סדרות היצור של התחמושת. בכך התקלות נפתרו.

בחודש נובמבר החל חת"ם בהנחיית אג"ם/ מבצעים לקיים תרגילי "בליעה" לכל המערך הקני שכלל את א.א. 209 גדודי הרומח 55 ו-329 ושני גדודי ה-130 ממ. במקביל לתרגול תותחי ה130 מ"מ בנגב, קוים תרגיל טלפונים בא.א. 209 לכל המערך.

בהמשך, נערך בחודש דצמבר בציר בלוקדה תרגיל "בליעה" לגד"כ 55. בתרגיל השתתפו 2 סוללות מלאות ו4 סוללות שלדיות עם קנה אחד ומטוסי תצפית עיט.  בתרגיל, שנוהל ע"י א.א. 209 נצפו פגיעות טובות במטרות שיצגו סוללות טק"א.

[1] כל המסמכים שיפרטו בהמשך  נמצאים, אם לא יכתב אחרת בקובץ מסמכי ארכיון צה"ל א.צ 21-264/2016.

[2] א.צ. עמ' 134- מברק אג"מ/מבצעים מיום 28/9/1971.

[3] א.צ עמוד 140- מברק אג"מ/מבצעים מיום 3/10.

[4] ראה א.צ. מברקים בעמ' 132, 137.

[5] א.צ עמודים  154,135,140,

[6] א.צ. עמ' 145,153 ,164,154.

חיל האויר

בשלב זה נעשה אתנחתא, ונציג את גורם הטיווח- חיל האויר. חיל האויר הקצה למשימת "בנדיגו" מטוסי סקיהוק ("עיט") דו מושביים של טייסת 102 וטייסת קרב-מתקדם של בית הספר לטיסה. המטוסים צויידו במשקפת מיוצבת מיוחדת לשימוש התצפיתן שבמטוס. התצפיתנים היו אנשי חיל האוויר, לאחר שנכשלה הפעלת מת"צי חת"ם. לביצוע הוקצו עד 8 מטוסי עיט- לפי סוג המשימה- שאמורים היו להיות בכוננות 12 שעות.[1] כמו כן ניתנה הוראה להכין 2 מטוסים נוספים לשעת הצורך.

המטוסים היו אמורים לטוס בקו ישר ובגובה רב מחוץ לאיזור מוכה הטילים. על הטייס היה לעקוב אחר שיגורי טילים לעברו ולהתרחק לאלתר, ככל שיגלה תנועת טילים לעברו

להקלת התקשורת בין התצפית לסוללה, נקבעה שיטת טיווח עפ"י השעון. התצפיתן מדווח על הנפילות לפי מרחק וכיוון השעה (כאשר השעה 12 הינה הצפון). מפי"ק הסוללה תרגם את מיקום הנפילה על לוח הארטילריה.[2] הסוללות ומפקדות הגדודים צויידו במכשירי קשר מ.ק 660 לקשר קרקע אויר, כאשר הוראות הקשר הוכנו מראש בפקודות , כולל אותות קריאה. יוזם הקשר בעת הטיווח אמור להיות הטייס.

 

בתרגיל, תורגלו גם התצפיתנים לזהות את נפילות פגזי הטיווח בשטח והבחנה בין אש נ"ס שלנו לאש טיווח.

[1] א.צ. פקודת מבצע בנדיגו גלדיאטור אבק שריפה תיק 308-78/1976 

[2] שיחה עם אל"מ (מיל) משה רונן, שהיה קע"ת בגד"כ 55 בעת התרגיל.

משגר פגוע, צלם: אברהם קוגל, לע"מ

הרחבת תוכניות "בנדיגו"

בתחילת שנת 1972, נכלל כל המערך הקני ארוך-הטווח במסגרת תוכניות "בנדיגו". במהלך אותה שנה, הוכנו ועובו תכניות "בנדיגו" שונות, ואליהם נוספה תוכנית "אבק שריפה"- תוכנית לירי של מוץ ארטילרי לשיבוש מכ"מ. ובמסגרת "בנדיג" תוכנית לירי אש נ"ס על סוללות ארטילריה של האוייב שסיכנו את הסוללות שירו על הטק"א. התכנון הכולל שאב אליו גם כמעט את כל מערך התותחים הבינוניים של פיקוד הדרום שבשלושת האגדים האוגדתיים שלו וכל האגד המטכלי.

בינתיים גם נוסף גדוד רומח נוסף- גד"כ 647, שצורף גם הוא לסד"כ "בנדיגו".

כחלק מן התכנון, הורה אג"מ/מבצעים לא.א.  209 לתכנן ולבצע תרגל "בליעה" מורחב בסוף חודש מאי 1972 .שיתרגל הן את חיל האויר והן את הארטילריה בתנאים קרובים לתנאי אמת. התרגיל כלל את גד"כ 55 (4 סוללות רומח) ואת א.א. 209 (3 סוללות 155 מ"מ מגד"ב 402). תורגל בו טיווח מקביל ע"י 4 מטוסים במקביל לירי אש נ"ס ע"י גדודי 155 מ"מ- שמטרתה גם לתרגל את הטייסים להבחין בינה לבין ירי הטיווח. החלפת מטוס תצפית תוך כדי טיווח. דילוג לעמדות חליפין והמשך העסקה מדוייקת. העתקת אש ממטרה למטרה תוך ישום נתוני הטיווח. כן תורגל דילוג ארטילריה והמשך ירי, ודילוג לצורך קיצור טווח.[1]

התרגיל שנעשה בשטחי האש של ציר בלוקדה נחשב באותם ימים כתרגיל צה"לי מוביל. נכחה בו כל צמרת הפיקוד, כולל הרמטכ"ל וסגנו. הוכח כי התכנון הינו בר-ישום. התרגיל נחשב להצלחה, לצידה הופקו לקחים. לצורך ישומם הורה פד"ם לא.א. 209 לתכנן ולהכין פקודות "בנדיגו" במתווים הבאים[2]:

  • "בנדיגו" סדיר: יבוצע תוך 48 שעות מקריאה. מתוכנן ירי על 16 סוללות בגזרה המרכזית והדרומית. הטיווח יעשה ע"י 6 מטוסי עיט יכלול, לצורך ירי על סוללות טק"א, 3-4 סוללות מגד"כ 55  ושתי סוללות בינוניות מהגד"ב שבגזרה . הגדוד העורפי של האגד ירה פגזי מוץ (מבצע "אבק שריפה").
  • "בנדיגו" כולל: יבוצע תוך 60 שעות מקריאה. כשמו כן הוא. כולל את כל המערך הכבד של צה"ל- שלושה גד"כ בצירוף שני גדודי 130 מ"מ ושתי סוללות בינוניות- סה"כ 17 סוללות לירי על טק"א. 18 סוללות בינוניות נוספות, מכל שלושת האגדים האוגדתיים בפיקוד, וגדוד 405 ישמשו לירי אש נ"ס ומוץ.
  • "גלדיאטור"- תכנון מקומי. התכנון המקורי נועד לירי על טק"א מזדמנים, המפריעים לטיסות סיור וצילום. נועד להתבצע ע"י גד"כ 55 וסוללות בינוניות של גדודי הקו. נקבע כי, לפי הצרכים גד"כ 55 יפעל בגזרה או שתיים, ויפרוס 2 סוללות לכל גזרה.
  • "גלדיאטור" צפון- תכנון שנועד לביצוע במקרה של חידוש ההתשה. נועד להשמדת סוללות הטק"א שבגזרת פורט סעיד ע"י סוללת רומח אחת וסוללת קו בינונית.

 

האגד הארטילרי בסיני הכין פקודות מבצע מפורטות לביצוע, בהתאם להנחיות הפיקוד. התכנונים קבעו מיקומי עמדות חליפין; הקצאת כוחות ומשימות; הוראות הפעלת אש; שלבי ביצוע ודילוג בין גזרות; הקצאת תחמושת למשימות; הוראות דילוג לחליפין, (כאשר סוללות ה-130 מ"מ לא ידלגו, אלא ינטשו. לוחמיהם יפונו מהעמדה באמצעות זחלמים). כן  הוכנו כל הנספחים המקובלים: שליטה , מנהלה וכיוצא בהם.

נקבעו כוחות נספחים שישתתפו בביצוע: תצפיות מגלי רשף (מגל"ר), שיפרסו ע"י גדוד איכון (גד"א 874) בתעוזים. פריסת תק"שי רדיו סונדה. צירוף מחשבי ירי (משפר) לגדודי הרומח. פריסת שדות מטענים לחיקוי ירי (אמונלים) שיופעלו בד בבד עם ירי הסוללות, לשם הטעיית אמצעי האיכון של האוייב.

התכניות השתנו מעת לעת, אך התכנון הבסיסי והסד"כ שכלל שלושה גדודי רומח, שני גדודי 130 מ"מ ואת גדודי ה-155 מ"מ של שלושת האגדים האוגדתיים, נותרו בעינם עד הפקודה האחרונה שהוציא א.א. 209 ב24/7/1973.

בנוסף, תוכנן לטובת "בנדיגו" כח לוחמה אלקטרונית של חיל הקשר, שהיה אמור לפרוס ב-8 עמדות לאורך ציר החת"ם[3].

[1] כעולה מפקודת התרגיל וכפי שמסר תא"ל (מיל) אריה מזרחי לח"מ.

[2] כל ההנחיות והפקודות, לפי שלבי התכנון השונים ושינויים בסד"כ מצויים בתיקי ארכיון צה"ל:                 665-1041/1984 ; 21-264/2016; 309-78/1976.

[3] פקודת ס. קשר"ר א.צ. עמ 174.

פריסת סוללות טק"א בגזרת התעלה בין אגם תמסח לאגם הגדול, ערך בני ארבל

חלום ושברו

מבצע "בנדיגו" תוכן לכאורה בתנאים סטיריליים. הונח, כי לצה"ל תיתן התרעה מודיעינית בת כמה ימים לפני פרוץ המלחמה ולפחות 24 עד 48 שעות[1] . התרעה זו  הוערכה כשהות מספקת לערוך את כוחות "בנדיגו" בקו. 12 עד 48 שעות לפריסת הצבא הסדיר, 60 שעות לסד"כ הכולל[2]. הצפי היה כי אם תוכרז מלחמה יוכל צה"ל לפרוס את מלוא כוחותיו בקוי המגע תוך 150 שעות.[3] הרמטכ"ל הבהיר במספר הזדמנויות כי התרעה של פחות מ-36 שעות תהיה "מקרה קטסטרופה"[4].

ואכן, בתרגיל המטכלי "איל ברזל" שנערך בקיץ 1972, הביעו כמה מן הדוברים הסתייגות באשר למשך ההתראה, דרכי פתיחת הקרב, והשפעתם על ביצוע תכנית "בנדיגו". אלוף הפיקוד אריאל שרון חזה לעניין ביצוע "בנדיגו" שני מצבים: מצב שבו אנו פותחים במתקפה (סיטואציה בלתי סבירה לדעתו), והמצב הסביר יותר "שהמלחמה מתחילה במאמץ נוסח 'מלחמת ההתשה'. ברגע שנוצר מצב של תזוזת כוחות…אין אפשרות פה, בלהט הקרב, ליצור את כל העמדות שנקבעו ל"בנדיגו". [5]

גם האלוף שמואל גונן הגיע למסקנות דומות. לדבריו, לא ניתן יהיה לבצע "בנדיגו" במקרה של צליחה מצרית. על כן, צריך לתכנן גם תכנית חליפית ל"בנדיגו" למקרה שהמצרים יצלחו קודם לכן[6]הרמטכ"ל הבהיר שבנדיגו מהווה פעולה הכרחית שאין לוותר עליה. שכן השמדת הטק"א הינו שלב חיוני במלחמה. העניין הוא בר ביצוע, לאור ציפיותינו שתהיה התרעה מספקת של 72-48 שעות.[7] מכל מקום, יש לתכנן תוכנית שתתחשב גם במצב של צליחה מצרית

ההסתייגויות לגבי סיכוייה הקלושים של  תוכנית "בנדיגו" במקרה של צליחה מצרית עם פתיחת המלחמה, נותרו אות מתה. כיום ידוע לנו, כי בידי צה"ל היו תוכניות הצליחה המצריות עוד קודם למלחמה[8]. ידע זה, בשילוב מסקנות "איל ברזל", היו אמורות לעורר את הקברניטים לשנות את תכניות "בנדיגו" . אך לא ננקטה כל פעולה של ממש. כך, ביום 26/7/73 פורסמה- תוך התעלמות מהמסקנות- פקודה סיוע עדכנית ל"בנדיגו" [9] שעקרונותיה זהים לתכניות הקודמות, פרט לשינויים במיקומי מטרות, החלפת גדוד רומח 647 בגדוד 412 ופרטים נוספים שאינם משנים את עקרונותיה הבסיסיים של התוכנית

כידוע לכולנו, בהתאם לעקרון הפיטרי, תרחיש "מקרה הקטסטרופה" התממש. ב6/10/1973 צלחו המצרים את התעלה בהתרעה של שעות ספורות. המצרים השתלטו, תוך זמן קצר, על רצועת השטח שממזרח לתעלה ותפסו חלק מעמדות "בנדיגו" ואיימו באש ישירה על האחרות. גד"כ 55 ברובו לא היה בסיני עד ה-15/10/1973. גד"כ 412 הועבר לפצ"ן וגד"כ 647 הוחזר דרומה. גדודי ה-130 מ"מ נשלחו בבהילות לצפון. כח הארטילריה המועט שנפרס בחזית, לא היה מסוגל לבצע את כל המשימות שנדרשו, כאשר עיקר כוחות מילואי התותחנים החלו להגיע רק בליל ה- 8/10/1973.

כך, נותרו סוללות הטק"א הצפופות בגדמ"ע כעצם בגרוננו, שגרמה אבידות קשות לחיל האויר. רק לאחר צליחת התעלה הצליחו כוחות הקרקע לחסלן. היה זה מאבק משולב של ארטילריה ושריון. תחילה הייתה ההכוונה בתצפיות מהקרקע, אולם בהמשך, ביצעו סוללות הרומח ירי מוכוון ממטוסי עיט, בהתאם למתווה שתורגל בתרגילי "בליעה". סוללה א של גד"כ 55 פרסה ליד האגם המר הגדול והשמידה בבוקר 22/10/1973 2 סוללות טק"א[10]. גד"כ 329 פרס ממערב לארמיה השלישית, ירה בבוקר 23/10/73 על שתי סוללות נוספות שהושמדו. יתר הסוללות הבינוניות שלחמו בגזרה הדרומית, ירו והשמידו 6 סוללות בשיתוף עם כוחות השריון.

כך, תרמה הארטילריה לבסוף את תרומתה להשמדת סוללות טילי הקרקע אויר.

 

[1] אלחנן אורן, עמ'30.

[2] כמפורט בפקודות בנדיגו.

[3] חיים נאדל, בין שתי המלחמות (2006) עמ' 112.

[4] אברהם זוהר, "מקרה הקטסטרופה", ISRAEL DEFENCE (7/10/2011)

[5] סטנוגרמת כנס סיום "איל ברזל" מיום 6/8/1972 עמ' 9. התדפיס מצוי באתר האינטרנט של חטיבה 14.

[6] שם, עמוד 13.

[7] שם, עמ' 15

[8] ראה שמעון גולן עמוד 111; אורי בר יוסף, עמ 161.

[9] א.צ. 165-1041/1984.

[10] בני ארבל, האגד הקטן והשפעתו הגדולה. תמיד תותחן 68, עמ' 24.

מרכז ניהול אש פגוע, צלם: יחזקאל רחמים

 

על המחבר

בני ארבל, כיום שופט וסגן נשיא מחוזי נצרת בדימוס, בורר ומגשר. במלחמת יום הכיפורים שירת כקצין קשר בגדוד 834 באוגדה 143, לאחר המלחמה המשיך לשרת כקצין קשר גדודי עד לאחר מלחמת לבנון הראשונה ובה השתתף בקרב על ביירות. לאחר מכן עבר למפקדת אוגדה 319