הקרב על גשר פירדאן - אלוף (דימוס) יצחק בריק

תיאור הקרב ע״י אלוף בדימוס יצחק בריק שהיה במלחמת יום הכיפורים מ״פ בגדוד שריון 113 מילואים בפיקודו של אסף יגורי.

 

השעה 13:00 השמיני באוקטובר 1973, היום השלישי של המלחמה, גדוד שריון מילואים 113 בפיקודו של המג״ד אסף יגורי (אני מ״פ בגדוד) עומד על גבעות הברגה וצופה מערבה לעבר תעלת סואץ, לרגלי גבעות הברגה נפרס מישור מערבה של חמישה ק״מ עד קו התעלה. השמש מסנוורת בעיניים, הגדוד מוכן לקבלת פקודות להמשך הלחימה, התחלנו את הלחימה בגדוד לפני שלושה ימים עם 36 טנקים, ונשארנו עם 22 טנקים בלבד לאחר קרבות קשים ביומיים הראשונים של המלחמה.

בעומדינו שם על גבעות הברגה, לא ידענו שלושה דברים קשים מאוד שהיו להם השלכות קשות על הגדוד בפרט ועל הצבא בכלל. הדבר הראשון שעליו לא ידענו, הוא מערך צבאי מצרי עם אלפי חיילים, מאות טילי נ״ט, ארטלריה וטנקים אשר נערך במישור הפרוס מערבה עד תעלת סואץ, לרגלי גבעות הברגה שעליהן תפסנו עמדות. לא קיבלנו על כך מודעין, וגם לא יכולנו לזהותו בגלל סינוור השמש בעיניים. הדבר החמור השני שלא ידענו – שעתיים לפנינו עמד על אותן גבעות גדוד שריון של צה״ל בפיקודו של סא״ל חיים עדיני, שקיבל פקודה לתקוף לעבר תעלת סואץ במישור, ולכבוש את הגשר המצרי פירדאן, ולהעביר עליו טנקים לגדה המערבית של תעלת סואץ בתוך מצריים. גם הגדוד של עדיני לא ידע על עוצמת המערך המצרי הפרוס במישור לפניו, ויצא להתקפה שבה איבד הגדוד את רוב הטנקים שלו, ורבים מחייליו ומפקדיו ניפצעו ונהרגו. הגדוד נאלץ לסגת לאחור מבלי לבצע את משימתו. הדבר השלישי והחמור מכולם שאותו לא ידענו, כמו במשחק טלפון שבור, הדיווחים מהשטח אל המטה הכללי בבור שבקריה הגיעו משובשים לחלוטין, ונאמר שהגדוד של עדיני הצליח במשימתו והעביר מספר טנקים לתוך מצריים על גשר פירדאן המצרי שכבש. יש לי עדות חיה מתא״ל שישב בבור בקריה, שאמר לי שנים רבות אחרי המלחמה, שהידיעה הזו הגיעה בשה 12:00 בצהרים בשמיני באוקטובר למטה הכללי בבור המבצעי שבקרייה בת״א, והיא חוללה שמחה רבה בקרב האלופים והרמטכ״ל. הייתה הרגשה במטכ״ל, שלאחר יומיים קשים מאוד בלחימה, צה״ל מתחיל לנצח. אף הרימו במטכ״ל כוס לחיים לכבוד ״ההצלחה״.

מיד התקבלה החלטה לשלוח כוחות נוספים בעקבות גדוד עדיני ולתגבר את ראש הגשר. הגדוד שלנו 113 קיבל פקודה לנוע במהירות במישור מערבה, לחצות את תעלת סואץ על גשר פירדאן ״שנכבש על ידי גדוד עדיני״ ולתגבר את כוחות צה״ל שצלחו את התעלה לתוך מצריים. הסמג״ד דוד ילין אמר לי שסוף סוף אנחנו לא ראשונים בתנועה, עד עכשיו היינו הראשונים שנעו בשטח, הובלנו את ההתקדמות של החטיבה ביומיים הראשונים של המלחמה. ל״הובלה״ יש משמעות עמוקה. הפעם אנחנו לא ראשונים, אני אומר לעצמי. ״לא ראשונים״, זאת אומרת שלפנינו נעו כוחות ומישהו ״כבר עשה את העבודה״. זה אומר שהציר משולט, שהגשר על התעלה משולט. בכל זאת המג״ד אסף יגורי שואל בקשר את החטיבה כמה שאלות, והתשובות שהוא מקבל הן ״להיות מוכן לתנועה ומהר״, שכן הכוחות שלנו בצד המערבי של התעלה זקוקים לתגבור דחוף.

כולנו על הטנקים, המנועים רועמים, אנו 20 טנקים בגדוד – כעשרה נפגעו עד שלב זה ועוד מספר טנקים עם תקלות – הפקודה של המג״ד נשמעת בקשר נוע סוף – ואנו גולשים מגבעות ״הברגה״ בפריסה רחבה לכיוון תעלת סואץ. ירדנו מן הגבעות, הגענו לשטח פתוח בשקט יחסי. אבק רב והשמש בעיניים. הרבה אנחנו לא רואים במצב הזה, אנחנו רואים רק מטרים בודדים קדימה. אחרי כ-2500 מטרים של תנועה, כשאנו באמצע המישור, בחזיתנו גשר הפירדאן ומאחורינו גבעות ״הברגה״, אין שילוט של הציר. אני מסתכל ימינה ושמאלה מצריח הטנק ומזהה שאנו נעים בתוך מערך חפוז מצרי! חי״ר מימין, חי״ר משמאל, די מזכיר לי את פריסת הקומנדו המצרי במארב ברומני יומיים לפני כן, עדייו שקט ואני שוקל מה לעשות במצב הזה. המשכתי לנוע בתוך הכוח המצרי כשבבת אחת נפתחה עלינו אש תופת ממאות קני ארטלריה, טנקים וטילי נ״ט סאגר, והמצרים יורים לכל הכיוונים, מתוכם ועלינו ועל עצמם! זו היתה אש תופת! אל תחפשו את גבולות הגזרה אצל המצרים, הם אינם קיימים כלל. הם יורים עלינו ועל עצמם היות ואנחנו בתוכם, העיקר לעצור אותנו בכל מחיר. היום הפך ללילה, ליקוי חמה בין רגע! אש עשן והתפוצצויות בכל מקום, פיצוצים אין ספור. בתוך שניות איבדנו קשר עם הסביבה והתצפית מהטנק דמתה לתצפית מתוך יער בוער, שכן לא ראיתי דבר מלבד אש ועשן. הטנק נפגע מארטילריה, התותח נפגע והפסיק לתפקד, המקלעים על הצריח התרסקו מאותו מטח ארטילרי והאנטנות התקצצו באחת. בבד אחת הפך הטנק שלי, טנק מ״פ, לגוש פלדה נוסע שאינו מסוגל לירות ואינו מסוגל לתקשר בקשר רדיו עם אף אחד!

רגעים אלה היו עבורי מהרגעים הקשים ביותר במלחמה ובימי חיי בכלל. כמפקד פלוגה אני נמצא באחת מן הדילמות הקשות ביותר שעמדתי בהן. מצד אחד עלי לחבור ע״פ הפקודה לכוחות הנמצאים בצד השני של התעלה (בפועל הם לא היו שם ), מרחק של שניים עד שלושה קילומטרים ממני, ואם לא נגיע לכוח על פי הבנתי הוא לא יחזיק מעמד, מצד שני אני מבין שהקרב הזה אבוד! ברור לי שבמצב אליו נקלענו בלתי אפשרי להגיע לצד המערבי של התעלה ולתגבר את הכוח, ואני המ״פ עוד נמצא בטנק שאינו מתפקד. במצב כזה שאני לא יכול לשלוט בכוחותיי, ללא קשר ויכולת לירות מהטנק, בתופת נוראה, הדבר הנכון לעשותו, להתפנות עם הטנק לאחור ולהציל את אנשי הצוות, אך אני מחליט להמשיך קדימה, אני המפקד ולא אנטוש את חיילי, אלך איתם ביחד לחיים או למוות.

טנק המג״ד נפגע, אסף יגורי המג״ד, לפני שקפץ מהטנק עם צוותו, הספיק לתת פקודה לגדוד לסגת לאחור. כששמעתי את הפקודה, העברתי אותה לשאר הטנקים של הפלוגה, עד עצם היום הזה אינני יודע מי שמע את פקודת הנסיגה ממני, היות והאנטנות של הטנק שלי התרסקו, כאשר נפגע הטנק שלי מאש ארטלרית של האויב. פקדתי על הנהג לנוע לאחור. לא סובבנו את הטנק, ופשוט נענו במהירות לאחור. ״אחורה מהר!״ זהו נוסח הפקודה לחילוץ וניתוק מגע, וכך בדיוק נענו. ב

תוך התופת הזו, כשאנו נעים לאחור, נפתחים מדי פעם חלונות תצפית של ראות עד 20 או 30 מטרים, לא יותר, ואני מזהה חיילים רצים באי סדר לכיוונים שונים. חלקם לא יודעים לאיזה כיוון לרוץ ועומדים במקומם. אספנו חלק מן הלוחמים שהטנקים שלהם נפגעו על סיפון הטנק, חלקם פצועים וחלקם בריאים. כך, עם האנשים על הסיפון, אנו נוסעים בהילוך אחורי כ-2500 מטרים! האש שוככת קצת כשאנו יוצאים מתוך המהומה הזו, ואני מביט ימינה ושמאלה. אתי יצאו עוד שלושה טנקים מתוך התופת ההיא. זיהיתי את המח״ט נתקה ניר מנסה לקרוא למג״ד ברשת הקשר: ״10 כאן 20, עבור!״.

אני מגיע עם הטנק שלי עד לטנק המח״ט ואומר לו שאנחנו ארבעה הטנקים היחידים שיצאנו מתוך הקרב הזה, וכנראה שכל השאר נשארו בתוך השטח. ביקשתי מהמח״ט להיכנס שנית לשטח ולנסות להוציא עוד פצועים. ברור שאי אפשר היה להגיע ללב השטח, לעומק העמדות של הדיוויזיה המצרית בה נתקלנו, אך קיוויתי שחיילים שקפצו מהטנקים הבוערים יגיעו לפחות עד לאמצע הדרך ואני אצליח לחלץ אותם משם באותו האופן שחילצנו את האחרים. ״זו התאבדות״, אמר לי המח״ט, אך אישר את בקשתי.

באותו הרגע ממש קיבל המח״ט הוראה בקשר להגיע למפגש מפקדים עם מפקד האוגדה ברן, במפקדת האוגדה שהייתה פרוסה מאחור, כדי להתעדכן במצב ולהחליט כיצד ממשיכים הלאה, מצאתי את עצמי שוב עם טנק ללא תותח יורה, נע בחזרה לעבר התעלה. הרמתי משקפת אל עיניי. עכשיו שקט לחלוטין. אין ירי, ומאות חיילים מצרים מסתובבים בין הטנקים הבוערים שלנו. המראה קשה. היה ברור לי שיש סיכוי קטן מאוד לחיילים שלנו לצאת משם חיים, ובכל זאת חיפשתי אם ישנו סיכוי, ואפילו הקטן ביותר, לחלץ את הלוחמים.

המצרים זיהו אותי מהר מאוד ופתחו שוב באש רצחנית! עצרתי והרמתי משקפת. לא זיהיתי אף אחד שרץ לעברי, אך זיהיתי שהמצרים מרכזים כוח טנקים גדול, שנראה לי כעשרות טנקים ונג״משים ומאות חיילי חי״ר ביניהם, המתחילים לנוע בפריסה רחבה מאוד לעבר השטח השולט – גבעות ״הברגה״. הם תוקפים, אמרתי לעצמי! הם מנסים לכבוש את השטחים השולטים. סובבתי את הטנק ונסעתי במהירות בחזרה אל העמדות השולטות. זיהיתי שם את שלושת הטנקים שיצאו איתי מהשטח קודם לכן, וצוותיהם יושבים לידם, מצב רוחם שפוף. היו שם עוד שלושה טנקים שלא נכנסו כלל לקרב בגלל תקלות טכניות. ביחד היינו חמישה טנקים כשרים.

בשלב זה קיבלתי פקודה מקצין האג״ם החטיבתי לדלג עם הכוח לאחור היות ואין לנו מספיק כוחות לעצור את ההתקפה המצרית. סירבתי לדלג לאחור, היה לי ברור שאם המצרים יכבשו את השטח השולט, יהיה קשה מאוד לצה״ל לכבוש אותו מחדש, וכיבוש כזה יעלה באבידות כבדות. ביקשתי מקצין האג״ם שינסה לשלוח אליי כמה טנקים לתגבורת, והחלטתי לא לחכות למצרים על השטח השולט. לא ידענו אז להשמיד מטרות בארבעה או בחמישה קילומטרים. אלו היו הטווחים בשלב ראשון מהכוח המצרי הנע לעברינו, במיוחד לאור פריסתם הרחבה של המצרים. ידענו לפגוע היטב בטווחים של 2000-3000 מטרים. החלטתי לקחת הימור שיש בו סכנה גדולה, לרדת עם חמשת הטנקים מהגבעות למישור,לקצר טווח, ולפתוח באש על הטנקים והנג״משים המצריים, כאשר אנחנו חשופים במישור לאש טנקי האויב. קוויתי שאנחנו נהיה יותר זריזים מהם, ולאחר שנשמיד להם כמה טנקים בליבת הכוח המצרי, הם יעצרו. גלשנו מהגבעות עד לטווחים של קילומטר – קילומטר וחצי, חמישה טנקים, ובבת אחת פתחנו באש! בשריון אנחנו קוראים לכך ירי בטווח קרבי. בטווח כזה אנו פוגעים בהם בכל ירי פגז. כל פגז פוגע!, מספר טנקים שקצין האג״ם החטיבתי אירגן, תפסו עמדות על השטח השולט שממנו גלשנו למישור, ועמדו בעמדות כשני קילומטר מאחורינו ועזרו לנו בירי על המצרים.המצרים הפגינו תותחנות גרועה ולא פגעו בנו. לשמחתי לא ירו המצרים טילי נ״ט סאגר בזמן תנועתנו לכיוונם. ירי פגזי הח״ש (חודר שריון  המהירים שלנו השמידו למצרים בין 15 ל-20 טנקים תוך חצי שעה והתקפתם נעצרה! חזרנו לעמדות השולטות. השעה היתה שש אחר הצהריים, לפנות ערב של 8 באוקטובר.

הגדוד איבד בקרב זה 36 מאנשיו. הסמג״ד ושני מ״פים נהרגו, רבים מהצוותים ומפקדי הטנקים נהרגו ואחרים נפצעו. 36 חללים בקרב בגשר פירדאן הוא מספר קשה מאוד. המג״ד אסף יגורי נפל בשבי אחרי שנחלץ מן הטנק עם צוותו לתוך בור שנפער מנפילתו פגז ארטלריה, ונפילתו בשבי המצרי נודעה לנו רק לאחר מספר ימים. ידיעתו את השפה הערבית היא כנראה שהצילה אותו ואת צוותו, כאשר עצרו כנראה את הסתערות החיילים המצריים עליהם מספר מילים בערבית שאסף צעק לעבר מפקד מחלקה מצרי. גדוד 113 ספג מכה אנושה. נשארנו לאחר הקרב הזה בערב 8 באוקטובר רק ארבעה טנקים בלבד מתוך הגדוד המקורי שהתחיל את לחימתו עם 36 טנקים.

נחישות ורוח לחימה - גדוד 113 ממשיך בלחימה

מצב הגדוד ב-8 באוקטובר בערב לא היה פשוט כלל ועיקר. הגדוד מנה כאמור ארבעה טנקים. האם להשאר ולהילחם כגדוד או להתפזר בין יחידות החטיבה? זו הייתה השאלה הקשה ששאלנו את עצמנו. אחרי התלבטות החלטנו להישאר תחת המסגרת של גדוד 113 ולהמשיך להילחם כגדוד.

התלבטות קשה והחלטה נחושה. מרגע זה ועד תום הלחימה, גדוד 113 אינו גדוד של 20 או 30 טנקים, גם לא 15 טנקים ואפילו לא של עשרה טנקים, אלא 9 טנקים לכל היותר. אני מפקד על פלוגת טנקים מוקטנת. על פלוגת החרמ״ש מפקד המ״פ מנדי, ועל הגדוד כולו מפקד המג״ד מולה הרמתי שהחליף את אסף יגורי שנפל בשבי המצרי.

מולה, שמעולם לא פיקד על יחידת טנקים, פיקד על הגדוד המורכב משתי הפלוגות המוקטנות הללו מתוך נגמ״ש בקרבות הבלימה . לאחר ארבעה ימים של קרבות בלימה, אל מול הצבא המצרי המסתער על עמדותינו, נפגע הנגמ״ש של מולה ישירות מפגז של טנק מצרי, ב-11.10.73, מולה נהרג.

לקריאה נוספת

מפת מתקפת הנגד ב-8 לאוקטובר

קרדיט: דובר צה"ל

על המחבר

אלוף( בדימוס) יצחק בריק שהיה במלחמת יום הכיפורים מ״פ בגדוד שריון 113 מילואים בפיקודו של אסף יגורי. בהמשך הלחימה השתתף בצליחת התעלה וסיים את המלחמה, לאחר שהחליף שבעה טנקים, ונותר אחד מהלוחמים הכשירים הבודדים מגדודו, שמנה יותר מ-200 איש לפני הקרבות. על מעשיו אלו הוענק לו עיטור העוז.