צילום: מרטין דה-בורס ז"ל מגבעת חיים, הגיע ממתקן 500 ושובץ כטען-קשר בצוות 2 א' פלוגה מ'. היה אמור להשתחרר ביום ראשון 7.10.73 והגיע עם כל הציוד שלו בקיטבג. עד מוצאי שבת שמר את הקיטבג סגור כי האמין שהוא משתחרר ביום ראשון. כשפתח אותו היתה שם המצלמה שבאמצעותה צילם את רוב התמונות שמופיעות בחוברת זו.
גדוד 71 - חניכים ומדריכים מקורסים שונים
גדוד 71 התקיים כמסגרת לשעת חירום בבית הספר לשריון (חטיבה 460) ומעת לעת נערך רענון למפקדיו בדבר קיומו. מפקד גדוד 71 היה מפקד ענף אימון מתקדם בביה"ס לשריון, סא"ל משולם רטס ז"ל וסגנו היה מפקד מדור נט"ר בביה"ס לשריון. רב סרן גדעון ויילר ז"ל, בנוסף, שורה של קצינים בביה"ס לשריון שמשו בתפקידים אחרים כגון הקמב"צ, בני ברץ, קצין קשר ניסים אלפיה, מ"פ מפקדה ועוד. את המסגרות אמורים לאייש על פי התורה הצה"לית, מפקדים ולוחמים אשר בתפקידם הרגיל לא שרתו ביחידות לוחמות ובעיקר חניכי ומדריכי קורסים שונים, המתקיימים באופן שוטף בכל יחידות צה"ל.
השבוע שקדם למלחמת יום הכיפורים היה מתוח במיוחד והכוננות הלכה וגברה, עד שביום חמישי 4.10.73 בערב, התקבלה הפקודה להתחיל ולאייש את הגדוד. ישיבה ראשונה ומצומצמת של מפקדת הגדוד נערכה עוד באותו ערב בלשכת מח"ט 460. הישיבה היתה כללית ביותר וכל שנקבע במהלכה היה, שנתחיל לאסוף את האנשים הנחוצים ונמתין לפקודה שתגדיר את גזרת הלחימה הצפויה לגדוד, כשכל האפשרויות פתוחות.
ביום ששי 5/10/1973 בבוקר, נערך בחזית לשכת מח"ט 460 מסדר ראשון של הגדוד ובו נכחו מדריכים ממדור תותחנות ונט"ר של ביה"ס לשריון, כמו גם אנשי גדוד הקשר ותומכי לחימה נדרשים. במהלך היום הצטרפו אליהם כוחות לוחמים נוספים מחטיבה 500, אשר בשגרה שירתו כמדריכים למקצועות שריון במתקן האימונים באל"יש, וכן צוערי שריון מביה"ס לקצינים בה"ד 1 במצפה רמון. בכך הושלם איושו של גדוד 71.
בצהרי יום ששי קיבל הגדוד הודעה לעלות על אוטובוסים ולנסוע לשדה התעופה הצבאי בחצור, כאשר בשלב זה הוגדרה משימת הגדוד ונקבע כי יטוס צפונה לחזית רמת הגולן.
משנחתו אנשי ביה"ס לשריון במחניים, הופנו לימ"ח חטיבת המילואים 179 וקיבלו טנקים של החטיבה.
עם הקמתו מנה הגדוד 31 צוותים מלאים (124 לוחמים) ובנוסף להם מג"ד, סמג"ד וקמב"ץ. בסה"כ כ-126 אנשי צוות. בנוסף לאנשי הצוות היו עוד כ-20-30 מפקדים וחיילים במגוון מקצועות כגון קשר, חימוש, ארטילריה, רפואה, מנהלה ועוד.
הגדוד סופח כגדוד רביעי לחטיבה 7 בפיקודו של אל"מ יאנוש בן גל, וקיבל לאחריותו את גזרת צפון רמת הגולן.
גדוד 71 – 4-5.10 התארגנות הגדוד החלה ביום חמישי ה-4/10/1973 בשעות הערב המאוחרות. בשלב הראשון של ההתארגנות נערכה ישיבת התנעה. בישיבה זו היה ברור ששום דבר לא ברור. לא היה ברור מי יהיו לוחמי הגדוד, מלבד אנשי ביה"ס לשריון, לא היה ברור לאיזו חזית ייועד הגדוד, לא היה ברור מהיכן יקבל הגדוד טנקים וכלי רכב וכו'.
בבוקרו של יום ששי ה–5/10/1973 החלה להתבהר מעט התמונה. לגדוד צוותו אנשי סגל ממדור תותחנות ומדור נט"ר בבי"ס לשריון, אנשי מפקדה חימוש וסופחו לו מספר כלי רכב קלים.
בסביבות 12:00 הגיעה פלוגת צוערים מבה"ד 1, הצטיידה וצורפה לגדוד.
בסביבות 13:00 הגיעה פלוגה מבאלי"ש 500 וצורפה אף היא לגדוד ובכך הושלם איוש הגדוד.
לאחר השלמת איוש הגדוד נסעו אנשיו מביה"ס לשריון, לבסיס חיל האוויר בחצור ובסביבות השעה 15:00 הוטסו למחניים. בשלב זה נקבע סופית שהגדוד יעלה לגזרת רמת הגולן וכך ניתנה פקודה לנהגים ולחלק מאנשי המפקדה והחימוש, לנוע צפונה על כלי הרכב הקלים (ג'יפים, קומנדקרים ומשאיות) ולפגוש את הלוחמים שהוטסו, במחנה פילון ליד ראש פינה.
בשעות אחר הצהריים התמקם הגדוד במחנה פילון וקיבל טנקים מימ"ח חט' 179. הטנקים היו לאחר אימון גדודי, מבלי שעברו החזרה לכשרות ומצבם היה בהתאם. חלק מהטנקים היה מושבתים ומחלקת החימוש עשתה מאמצים לתקנם.
הזיווד שנופק ע"י אפסנאות הימ"ח לא היה שלם וחסרו פריטי ציוד חיוניים. התחמושת בבונקר אף היא לא היתה בהתאם לתקן החימוש והצוותים העמיסו לטנקים מכל הבא ליד.
זיווד הטנקים, תדלוקם וחימושם כמו גם החזרתם לכשרות, התמשכו כל הלילה, שבין ששי לשבת, ללא הפוגה או מנוחה. חימוש ותדלוק נעשה במהלך הלחימה באזור הכפר בוקעתה, ע"י אפסנאות חטיבה 7 ובאחריותה.
במהלך הלילה קיבל הגדוד שלושה נגמ"שים (זלדות) מחטיבה 679 במחנה צמח, ע"מ שישמשו את מפקדת הגדוד, אך נגמ"שים אלו לא נראו לאחר מכן במהלך הלחימה.
בסביבות חצות נערכה בפילון ישיבה עם סמח"ט 7, בעיקר ע"מ לדון בענייני מנהלה.
לפנות בוקר נערך תיאום כוונות לטנקים. בהיעדר מטרת תיאום כוונות, הוצב נ.נ. במרחק של קילומטר מהימ"ח ותיאום הכוונות נערך על פיו.
הגדוד אורגן בשלוש פלוגות:
פלוגה כ' – 'כנסת', בפיקוד זמני של דוד תאני שהוחלף ע"י משה רז עם התייצבותו (לא הגיע בטיסה עם יתר הלוחמים).
פלוגה ל' – 'לעז', בפיקוד אביגד סנדלר.
פלוגה מ' – 'מדריד', בפיקוד נח פנטופרו.
הפלוגות היו חסרות ומנו 10 טנקים כל אחת. בנוסף היה טנק מג"ד.
בלילה שבין ששי לשבת חולקו מנות קרב בכמות בלתי מספקת. במהלך ארבעת ימי הלחימה לא התקבל מזון נוסף.
פלוגת טירונים של גולני סייעה בזיווד ובחימוש, אך עזרתם היתה מוגבלת בשל חוסר מיומנותם ובסופו של דבר כשסיימו ועזבו את המחנה, אחד מהם נשכח במחנה פילון.
במהלך הבוקר, לקראת הצהריים הגיעו מובילים לימ"ח והעלו 15 טנקים לצומת וואסט. הטנקים התארגנו במתכונת של חניון יום בצומת וחלקם אף הספיק להתכסות ברשתות הסוואה. החלק האחר של הטנקים בפיקוד הסמג"ד, ווילר, עלה על זחלים עם כל הבעייתיות המתלווה לתנועת טנקים בתוואי השטח שעבר.
קמ"ן חטיבה 7, אילן סער, וקמב"צ החטיבה, אבינועם ברוכין, העבירו לנו מספר מפות ששימשו את המג"ד ומפקדי הפלוגות. לא זכור אם למפקדי המחלקות והמט"קים היו מפות.
10/1973 התקיים סיור מפקדים בגזרת רמת הגולן. בסיור השתתפו המג"ד, הקמב"צ והמפ"ים. הכוונה היתה לשתף גם מ"מ מכל פלוגה, אך בשל הצורך להשלים התארגנות הטנקים לא צורפו ממ"ים.
בערך בשעה 07:00 יצאו המפקדים לסיור. המפגש עם חטיבה 7 התקיים במפקדת גדוד 77 בשעה 08:30 ואז הצטרף למפקדים אלי גבע, מ"פ מגדוד 82 שהדריך את הסיור וערך את ההיכרות עם הגזרה.
לסיכום הסיור העלה המג"ד שלושה תרחישים אפשריים ע"פ סדר ההיתכנות הבא:
1 – כוננות ושגרה של שמירת קו (בט"ש).
2 – יום קרב במתכונת שהיתה בעבר בעיקר בהשתתפות חט' 188.
3 – מלחמת היום השביעי.
במהלך הסיור עת צפו המפקדים מהחרמונית מזרחה, אמר המג"ד, רטס, שאם אכן תהיה מערכה כוללת, מרחב התמרון העיקרי בו יוכרע הקרב על הרמה יהיה העמק המשתרע ממזרח לחרמונית. הערכתו זו הסתברה כמדויקת לחלוטין ואכן ההכרעה בקרב הבלימה התקיימה באותו עמק, אשר נודע לימים בכינוי "עמק הבכא" ובו אף נפל המג"ד, משולם רטס, בקרב הגבורה.
בחלוקת הגזרות קיבל הגדוד את גזרת צפון הרמה ומשימתו היתה לבלום את כוחות האויב באזור הכפר בוקעתה, החרמונית, הר כרמים ותל ורדה. מחלקה אחת של הגדוד בפיקודו של הסמ"פ, דוד תאני, נפרדה מהגדוד כבר בראשית הלחימה ועברה להגן על מרגלות החרמון. מחלקה זו נטלה חלק מכריע בקרב על החרמון וסייעה לחטיבת גולני בכיבושו מחדש.
במוצ"ש קיבל הגדוד פקודה לשינוי משימה ולעבור תחת פיקוד חטיבה 188 לגזרת הלחימה שלה בדרום הרמה. הגדוד נערך לנוע לגזרתו החדשה אך ככל הנראה בשל הלחץ שהיה באותו לילה בגזרת חט' 7, בוטלה הפקודה והגדוד נשאר בגזרה המקורית שיועדה לו.
קרבות העיקריים
גדוד 71 – 6.10 בני ברץ, קמב"ץ
קרבות יום השבת החלו בהתקפה אווירית על הגדוד שחנה באזור וואסט. ההתקפה לא הסבה לגדוד נזק כלשהו ובהתאם לחלוקת הגזרות, מיהר הגדוד לתפוס עמדות בגזרה שיועדה לו בין תל ורדה למרגלות הדרומיים של החרמונית. במפה ניתן לזהות את גזרת הגדוד בין הצירים פידל ופידל חדש לבין קירטון וקזוארינה.
עיקר המאמץ בשבת בערב ובמהלך הלילה היה לבלום כוחות אויב, שריון וכוחות אחרים, שניסו להבקיע באזור ציר פידל (מוצב 105) ובשיפולים הדרומיים של החרמונית לכיוון הבוסטר.
בשלב מסוים הורה המח"ט, בן גל, לגדוד לתגבר את פלוגתו של אמי פלנט באזור הבוסטר בשל חשש לחדירה מאסיבית של טנקי אויב בגזרה, אך במהלך הלילה התבדה החשש.
יום ראשון – 7/10
יום ראשון אופיין בספיגה, בעיקר של ארטילריה מאסיבית. הנזק העיקרי שהסבה הארטילריה הסורית היה למעטפת הטנקים, תאי זיווד נפגעו, אנטנות גולחו וההתנהלות השוטפת אופיינה בהסתגרות. הטנקים שהיו מוצבים על החרמונית עלו וירדו מהתל מספר פעמים בהתאם לעוצמת האש שהונחתה עליהם. עמדות הטנקים המוכנות שהיו על התל אפשרו ירי בהנמכה מוגבלת והיו מצבים בהם הכוחות הסוריים היו כה קרובים שלא ניתן היה להנמיך את התותחים מספיק על מנת לפגוע בהם. בשלב מסוים בקש הגדוד וקיבל סיוע ארטילרי צמוד על החלק המזרחי של התל והסיוע אכן הועיל.
בסביבות הצהריים הגיעה אספקה של תחמושת ודלק לבוקעתה ובשתי נקודות, האחת במרכז הכפר והאחרת בתחנת הדלק שבכניסה לכפר חימשו ותדלקו את הטנקים ככל שניתן היה, בהתחשב בירי הארטילרי שלא הפסיק.
בשלב מסוים הודיע המ"פ, אביגד סנדלר, כי נפגע והינו מתפנה לאחור.
בשלב מאוחר יותר במהלך היום נפגע גם המ"פ, נח פנטופרו, ופונה אף הוא.
לפנות ערב נערך הגדוד שוב בפריסה רחבה ותפש עמדות על תל ורדה והר כרמים בנוסף לטנקים ששמרו על עמדותיהם על החרמונית.
בערב נערך הגדוד לחניון לילה בצומת שממול לקיבוץ אלרום, במפגש הצירים יקיר וקזוארינה. הפקודה להיערך לחניון הלילה ניתנה בע"פ ע"י הקמב"צ לטנקים שעברו בציר יקיר. אחד הגורים נשאל בקשר ע"י מפקד המחלקה שלו לאן לנוע והמ"מ השיב בקשר בצורה גלויה. יחידת ההאזנה של האויב קלטה ככל הנראה את השיחה שכן זמן קצר לאחר הגעת כל הכוחות לנקודת המפגש החלה הרעשה ארטילרית כבדה ומדויקת שגרמה לפיזור הגדוד והערכות מחדש בעמדות אש בגזרתו.
גדוד 71 – 8.10 בני ברץ
יום שני 8/10
יום שני דמה מאד ליום ראשון. הערכות הכוחות היתה דומה, הבעיות השוטפות היו בעיקרן אותן בעיות. בשלב זה החלה להיות מורגשת עייפות האדם המכונה. צוותים דיווחו על תקלות.
טנקי פלוגה מ' עולים לעמדות ברכס הצפוני של החרמונית ביום השני למלחמה 7.10.73, כשברקע ביצורי מוצב 105. ממול הגדוד בצפון 'עמק הבכא', ניצבת חטיבת חי"ר 68 הסורית, שגדוד הטנקים שלה (כ-50 טנקים) הושמד במלואו ונמנעה חדירת חטיבה זו לשטחנו.
ותגובות אנשי הצוות והמפקדים העידו על עייפות.
פלוגת המפקדה, ככל שהיתה קיימת, התקשתה לתפקד. מזון לא סופק ללוחמים וחוליית החימוש עשתה ככל שיכלה להשמיש את הטנקים. היו מקרים רבים של החלפת טנקים בעיקר ע"י מפקדים שהעדיפו לפקד על טנקים תקינים ולהשאיר מאחור את הטנקים המושבתים עד להשמשתם. בלטה ביעילותה מחלקת הקשר אשר הסתובבה באופן שוטף ויזום בין הטנקים, איתרה תקלות ואילתרה תיקונים ככל הניתן בתנאי המערכה.
מצבת הטנקים של הגדוד פחתה. בשלב זה כבר היו פצועים שפונו לאחור אך בשל העובדה שהיו טנקים מושבתים, לא חסרו אנשי צוות שהחליפו את המפונים.
לפנות ערב נערך הגדוד שוב בעמדות דומות לאלו שתפש בלילה הקודם. בשלב מסוים ביקש מוצב 105 עזרה בשל התקפת כח קומנדו סורי עליו, ושני טנקים, ככל הנראה בפיקוד עופר אילן, הופנו לעזרתו. זמן קצר לאחר שהגיעו למוצב, השתתקה רשת הקשר וכל הניסיונות ליצור קשר עם שני הטנקים נכשלו.
גדוד 71 – 9.10, בני ברץ
יום שלישי 9/10
מעט לאחר חצות, יצא הסמג"ד מלווה בשני טנקים נוספים לאזור מוצב 105 לבדוק מה עלה בגורל שני הטנקים שהקשר עימם נותק. בסביבות שעה 02:00 לאחר הגעתו של הסמג"ד למוצב, נותק הקשר גם עם שלושת הטנקים שבפיקודו ובשלב זה היה ברור שחמשת הטנקים שחברו למוצב נפגעו.
לפנות בוקר ולקראת הזריחה, יצא כח של שלושה טנקים בפיקוד המג"ד למוצב 105 לבדוק מה עלה הגורל חמשת הטנקים שהשתתקו. התמונה שנגלתה היתה קשה. חמשת הטנקים היו פגועים. לצידו של טנק הסמג"ד שכבה גופתו של רס"ן גדעון ויילר ז"ל, ובצריחו אנשי הצוות ההרוגים. בתא הנהג נמצא נהג הטנק בחיים, שחולץ קודם לכן ע"י מ"פ 'ביצה' ופונה על ידו. תחת אש הולכת ומתגברת של הקומנדו הסורי חילצו עצמם שלושת הטנקים לאחור. על טנק המג"ד נורו שלושה טילים שגרמו נזק מזערי.
עם בוקר קיבל הגדוד פקודה לחבור לגדוד 77 באזור הצירים קזוארינה וקרטון מדרום לחרמונית ע"מ לבלום כח גדול של טנקים סוריים שנע מערבה. הגדוד נע באיגוף מערבי גדול דרך בתיו הנטושים של קיבוץ אלרום והצטרף למערכה לצידו של גדוד 77. מערכה זו זכתה לימים לשם הקרב על 'עמק הבכא'.
הקרב על 'עמק הבכא' נמשך כל הבוקר ועיקרו היה קרבות שריון בשריון מטווח אפס. למעשה עיקר הפגיעות בטנקים היו מטנקים שנראו בעין בלתי מזויינת ומבלי שהתותחן נדרש לפעולות כינון מיוחדות.
בסביבות השעה 10:00 ולאחר שהשמיד טנק סורי בטווח אפס, עקף טנק המג"ד את הטנק הפגוע בשיפור לפנים ותוך כדי תנועה נחשף בפני טנק סורי בטווח קרוב ביותר ונפגע מפגז שנורה ממנו. כתוצאה מהפגיעה נהרג המג"ד ונפצע הקמב"צ.
בסמוך לאחר מכן ולא רחוק משם, נהרג גם המ"פ משה רז.
בשלב זה של הלחימה, לאחר נפילת המג"ד, הסמג"ד, אחד המ"פים ופינויים מהחזית של שני המפ"ים האחרים, נותרו שרידי הגדוד ללא כל שדירה פיקודית והצטרפו ליחידות השריון האחרות, איש איש לפי מיקומו בשטח.
בכך בא הקץ על גדוד 71 בפיקודו של סא"ל משולם רטס ז"ל, לאחר ארבעה ימים של לחימת גבורה בקרב הבלימה.
גדוד 71 – 8.10
חמישה ימים עם רטס/ בני ברץ – קמב"צ הגדוד
הסיפור שלי עם רטס הוא סיפור של חמישה ימים. חמישה ימים שראשיתם ביום שישי ה-5 באוקטובר 1973 וסופם ביום שלישי ה-9 באוקטובר, עת אני פוניתי לבית החולים והוא נפל כגיבור בקרב מהקשים שידע עם ישראל אי-פעם.
את רטס הכרתי בביה"ס לשריון. אני הייתי קצין צעיר, סג"מ בסך הכל והוא היה קצין בכיר. בדרך בה נהג הצבא באותן שנים, לא היה שום מפגש אמיתי בין סגן אלוף לסגן משנה. לא אכלנו יחד, לא החלפנו מילה. אינני יודע אם אפילו היה שומע על קיומי במהלך הרגיל של הדברים.
הכל התחלף ב-5 באוקטובר 1973, יום ששי בבוקר, בביה"ס לשריון. קיבלנו פקודה להקים יש מאין גדוד טנקים, לצוות אותו ולטוס צפונה על מנת לתגבר את כוחות השריון שכבר היו ברמת הגולן.
מפקדת הגדוד הורכבה מרטס כמג"ד, גדעון ויילר כסמג"ד ואני כקמב"ץ. מפקדי הפלוגות, מפקדי המחלקות והצוותים, נאספו משלוש מסגרות שונות: ביה"ס לשריון, מתקן אימונים 500 וצוערי בה"ד 1. כמובן שהיו גם כל בעלי המקצועות תומכי הלחימה ואף אלו נאספו ממקומות שונים.
אין צורך להיות פרשן צבאי מנוסה או מומחה לניהול משאבי אנוש, כדי להבין שבזמן שעמד לרשותנו, היתה זו משימה בלתי אפשרית, להקים גדוד שריון שייכנס ללחימה בתוך יממה ויתפקד כמסגרת אורגנית מאומנת ומגיבה.
במשימה הראשונה הזו, משימת הקמת הגדוד, ארגונו, גיבושו, הגדרת משימותיו וחלוקת הסמכויות, עמדנו באופן שגם היום, שנים רבות אחרי, אינני מסוגל להבין איך הצלחנו כל כך. אם אפשר להצביע על האחראי הישיר לכך, רטס הוא ללא ספק האיש. החל ביום שישי בבוקר, עם קבלת פקודת ההתארגנות, לא ראיתיו נח לרגע. עם סיגריה שאינה כבה אף פעם, בעיניים שרואות הכל, עם שאלות קצרות ודיבור מדוד תכליתי ותמציתי, הפעיל רטס את כולם ללא לאות.
אם היה משהו שהיה ברור לכולם, בכל רגע נתון, זה שיש מפקד לגדוד, יש בעל בית, יש מישהו שאחראי לכל, רואה הכל ומסוגל להשיב לכל.
החל מרגע ההתארגנות דרך כל ימי לחימה, ללא מזון, ללא שינה, ללא ביגוד להחלפה, ללא דקה למנוחה, תחת אש מתמדת ומתח הקרב, עם הרוגים ופצועים, עם תאונות כואבות הנובעות מהעייפות, המתח וחוסר הריכוז, היתה לי הזכות להכיר מפקד ואדם, שאת דמותו אני נוצר תמיד.
בשבת בבוקר נסענו, כל קציני הגדוד, לסיור בחזית. על החרמונית, כששמש הבוקר מסנוורת את עינינו העייפות מחוסר שינה, כוון רטס את מבטינו לעמק, שלימים זכה לכינוי 'עמק הבכא' והסביר לנו, כמורה לתלמידיו, שכאן יהיה מרחב ההכרעה. הקצין שבילה את רב שירותו בסיני וכפי שהבנתי כמעט שלא הכיר את רמת הגולן, לא היה זקוק להרבה כדי לנתח את הזירה ולנבא בצורה מדויקת כל כך, את מה שלמדנו מאוחר יותר. עמק הבכא אכן היה מרחב ההכרעה. לעם ישראל – מרחב ההכרעה בזירת הצפון, לרטס – המקום בו הוכרע גורלו.
סמג"ד 71 רס"ן גדעון ויילר ז"ל מג"ד 71 סא"ל משולם רטס ז"ל
רטס היה אדם אמיץ. רק בחלוף השנים, כשבגרתי ונולדו לי ילדים משלי, ולמדתי יותר להעריך ולאמוד את הסכנות, הבנתי לכמה אומץ לב נדרש אדם המפקד על אנשים אחרים, תחת אש קשה כמו זו שליוותה אותנו ללא הפוגה, על מנת לנהוג כפי שנהג כל העת.
בלילה שבין יום שני לשלישי, כשאיבדנו במארב קומנדו סורי את גדעון ויילר, יחד עם עוד כמה צוותים אחרים, למדתי אומץ לב אמיתי מהו. בקור רוח מקפיא, פיקד רטס על שלושה טנקים, למקום המארב בו נפלו גדעון והצוותים עליהם פיקד, על מנת לנסות ולחלצם. מול הלא נודע, תחת אש טילים, ארטילריה קלה וירי מקלעים מרחוק, נסענו למקום המארב על מנת לגלות שמכולם נותר רק אחד, נהג טנק שהצליח לשרוד – ואותו חילצנו.
צפוף היה בטנק שלנו, צפוף מאד. לא לחמישה אנשי צוות נבנה הטנק. גם ארבעה לא ירגישו בו רווחה. בצפיפות הזאת, בצורך להתחלק במעט המים שהיו, ב"אין אוכל", ב"אין נייר טואלט", ב"אין סיגריות", הכרתי איש עם לב מיוחד שלמרות תדמיתו הנוקשה היה נח ומתחשב, נטול גינונים ונוהג בחברות. בהחלט דמות של מפקד שיכולה להיות מודל לחיקוי.
חמישה ימים היו לי עם רטס. חמישה ימים מלאים. אין כל דרך אחרת בה יכולים אנשים להכיר זה את זה כמו בקרב, תחת אש. אין כל דרך אחרת בה ייחשף אדם בדמותו האמיתית כמו חמשת הימים בהם היינו יחד, באינטנסיביות שהיינו. אילו הייתי צריך לבחור מחדש אדם, להעביר עמו חמישה ימים שכאלה לא הייתי מהסס, רטס היה הבחירה שלי.
מחלקת הקשר גד' 71 במלחמת יום הכיפורים/
ניסים אלפיה – קשר"ג
5-6.10
נוחתים במחניים נוסעים מיד לפילון. התארגנות קשה ומורכבת. מצב כשירות הטנקים מבחינת קשר – בכי רע. הכל בחשכה מוחלטת.
המחלקה "מתלבשת" על הטנקים. בדיקות, תיקונים, משיכת הוראות קשר וחלוקתם לבעלי התפקידים השונים ולצוותים. הכמות חסרה – אין מספיק לכולם. אנו אמורים לחבור לחטיבה 7. אין הוראות קשר של חטיבה 7 ואין הוראות קשר לחבירה למוצבים. אני מתקשר לפיקוד, מקריאים לי חלק ואת היתר (וגם אז חלקית), אשיג רק למחרת בשבת בבוקר. הוראות הקשר וחלוקת תדרים על פי הק"ש של אחד מגדודי המילואים. פלוגה א' תהייה פלוגה כ' 'כנסת', בתדר 41.25. פלוגה ב' תהייה פלוגה ל' 'לעז', בתדר 46.25. פלוגה ג' תהייה פלוגה מ' 'מדריד', בתדר 73.90. רשת מבצעים גדודית – 'זקיק' בתדר 32.70. תדר רזרבי – 'אולם' בתדר 72.30. מבצעים חטיבה 7 – 'משבצת' בתדר 34.50.
אנדריי המפ"ט נצמד לשלוחת בסיס ציוד הקשר הפיקודית בפילון ומושך ציוד, תוך שהם מקפידים להחתים אותו "לפי הספר" (בזבוז זמן יקר) ומארגן את נ.נ. הקשר.
כך במהלך כל הלילה כאשר היעד לסיים עד הבוקר. בבוקר יום שבת אנו אמורים לצאת לרמת הגולן.
מחלקת הקשר גד' 71 במלחמת יום הכיפורים – 6.10
ניסים אלפיה – קשר"ג
בבוקר יום שבת, יום הכיפורים לאחר לילה אינטנסיבי של התארגנות, רטס המג"ד, בני ברץ הקמב"ץ ואני ומצטרפים גם חלק מהמפ"ים, נוסעים לרמת הגולן לסיור הכרות עם הגזרה. במהלך הסיור אני מנסה לאסוף נתוני קשר לחבירה למוצבים. את הנתונים האלה הספקתי להעביר לסמג"ד ולחלק מהמפ"ים. לדעתי לא כולם קיבלו את הנתונים וגם נתונים אלה היו חלקיים. לא היה ממי לקבל.
מהסיור אני זוכר רק שלווה פסטוראלית שמבחינתי, לא מעידה על שאמור להתרחש רק שעות ספורות לאחר מכן.
במקביל חלק מהטנקים עולים על גבי מובילים וחלקם נוסעים על זחלים. חיילי המחלקה ממשיכים עם בדיקות הטנקים וייצוב תדרים בחניון הגדודי בצומת ווסט.
בסביבות 13:00 בצהריים מסתיים הסיור ואנחנו בדרך לקבוצת פקודות עם יאנוש (אביגדור) בן-גל מח"ט 7. מבחינתי זה הזמן בו אני אמור להשלים מהחטיבה את כל פערי הנחיות הקשר.
בדרך כשאנחנו חולפים על צומת ווסט, מגיחים מיגים סוריים מעלינו מלווים ברעשי ארטילריה. רטס מתעשת ראשון ומורה לבני להנחות הצוותים לעלות לטנקים ולהתחיל בתנועה לכיוון בוקעתא.
אני נותן הנחיה למחלקת הקשר להישאר במקום ובהמשך הם מקבלים הנחיה לרדת לראש פינה, להצטרף לחניון המנהלתי של פלוגת מפקדה. המחלקה מתפקדת באופן עצמאי ללא תלות או הנחיות מפלוגת מפקדה.
בסביבות השעה 15:00 תופשים עמדות סמוך לבוקעתא. מנהלים אש אינטנסיבית, כאשר רטס מנהל הקרב הזה מתוך הג'יפ. עולים לעמדות, טילי סאגר מצדנו ומעלינו. התחושה היא שיצאנו ליום קרב. לדעתי, אף אחד לא הבין שיצאנו למלחמה. בכל מקרה, לא דובר על זה.
בשעות אחה"צ אנחנו מתהפכים עם הג'יפ (ארבעה גלגלים למעלה), עקב שיפוע צד. יוצאים ללא פגע. הופכים את הג'יפ אבל אנחנו עולים לטנק. אני לוקח איתי מקלט עזר. אני מנסה להתארגן בטנק בעמדת טען-קשר (היינו שלושה בעמדת הטען. צפוף אבל הסתדרנו). מערכת הקשר בטנק חסרה מקלטים. אין בסיס למתקן המקלט וקשה להתנהל. מעבר אינטנסיבי בין רשתות, רעשים שנשמעו כחסימות קשר (לא אפקטיביות). מתנהלים קרבות בטווחים קרובים מאוד. במשך הלילה רטס מחליט לעבור לג'יפ (בגלל קשיים בקשר). בהמשך נחזור לטנק אחר.
בלילה רטס מדווח שהשתלטנו על ניסיון הפריצה. נראית הפוגה מסוימת.
מחלקת הקשר גד' 71 במלחמת יום הכיפורים/
ניסים אלפיה – קשר"ג
7.10
בוקר יום ראשון ה-7 לאוקטובר עולים לכיוון חרמונית. הפגזה ארטילרית. מתנהל קרב ומזוהים כמויות אדירות של רק"מ ורכב סוריים. כך עד הצהריים. יורדים לכיוון חניון ארטילרי שהוזנח. קצת התארגנות, אותה אני מנצל לבדוק ולטפל בבעיות טכניות בקשר של הטנקים.
טנקים מגדוד 71 בפיקודו של רטס, בהתארגנות ותנועה לקרב, אחרי קבלת שינוי משימה לרדת מהחרמונית ולהצטרף למאמץ הבלימה של גדוד 77 בפיקודו של קהלני בעמק הבכא. 9.10 צילום: מרטין דה-בורס ז"ל.
אני מחליט לטפל בבעיות בעצמי ללא סיוע מחלקת הקשר שכן הזמן קצר. הבעיות העיקריות – אנטנות שבורות מרסיסים.
חוזרים לעמדות. יש פצועים. רטס שולח אותי לפנות פצועים. לא יודע לאן לפנות. אני לא מכיר את התאג"ד. אני מעלה פצוע ע"ג משאית שנוסעת לכיוון צומת ווסט. (בהמשך מסתבר שיש תאג"ד בין בוקעתא למסעדה).
את מרבית שעות אחה"צ אני עובר במשימת פינוי פצועים תוך כדי לחימה אינטנסיבית, במקביל לכך שאני מסייע למג"ד בקשר מול המפ"ים מתוך הג'יפ ופותר בעיות קשר בגדוד.
ערב, קצת רגיעה ואנחנו יורדים לחניון בצומת אלרום. אני מבקש בקשר מתנדבים מהמחלקה שיודעים קשר פנים, שיעלו עם נ.נ. הקשר ויגיעו אלי לצומת אלרום. הצוות כולל את אבי פלמבוים, חנן רבי ואבנר ישראלי.
הצוות נוסע עם נ.נ. ללא אורות, הדרך לא מוכרת להם, כמעט טועים ונוסעים לעבר הסורים ולבסוף מגיעים.
במקביל אני עובר בין הטנקים ומנסה לפתור בעיות קשר עד הגעת חיילי מחלקת הקשר. גם כאן הבעיות העיקריות – אנטנות מרוסקות. הצוות מגיע, אני נותן רשימת תקלות ומנחה לסיים הכל בזמן קצר ככל האפשר "ולעוף מהאזור."
אמצע הלילה, צוות הקשר מסיים ואני אומר להם לנסוע חזרה לחניון ליד קיבוץ עמיעד.
רטס מכנס את המפ"ים ומתדרך. מתחילה הפגזה מסיבית מאוד. אנחנו שוכבים בצמוד לג'יפ. אני שוכב ליד הנהג שהוא ממש צמוד לג'יפ. לידי בני או רטס לא זוכר. אחד הטנקים מתחיל לנסוע, דורס את הגי'פ, אני צורח ותוך כך מנסה למשוך את הנהג. לא ניתן. הוא כלוא מתחת לג'יפ. רץ לכיוון הטנק תוך כדי צעקות, אין סיכוי שישמעו. אני קופץ על הטנק יחד עם מישהו נוסף ונותן מכה בקסדת המפקד. הטנק נעצר.
עלינו על טנק ופינינו את הצומת. אני מבקש מטכנאי הקשר גבי ארד (ארדס) לנסוע למתקן ג'יפ אחר. גבי יוצא לפילון. יותר מאוחר יחזור אלינו עם ג'יפ ממותקן.
מחלקת הקשר גד' 71 במלחמת יום הכיפורים/
ניסים אלפיה – קשר"ג
8.10
יום שני ה-8 לאוקטובר לפנות בוקר. ריטואל הבוקר הקודם חוזר על עצמו. עולים לעמדות. קשה להבחין בין מטרות פגועות לבין מטרות חיות. מנהלים אש אינטנסיבית.
צהריים – מחליפים עמדות. אנחנו בשדה כרמים. קופצים מהטנק ומביאים ענבים. אין אוכל אחר. כל אותו היום אני נע בין הג'יפ לטנק. מפנה פצועים לתאג"ד בצומת בוקעתא.
לילה יום שני, מתנהלת לחימה עיקשת. הסמג"ד גדעון ויילר מקבל הנחיה מרטס לרדת לכיוון תעלת הנ"ט עם שני טנקים נוספים דרומית מזרחית לבוקעתא, לברור מה קורה עם טנקים של חטיבה 188 שאינם עונים בקשר. עם הגעה לתעלת הנ"ט, הכח של גדעון הסמג"ד נכנס למארב נ"ט. הכח נפגע והסמג"ד נהרג.
מחלקת הקשר גד' 71 במלחמת יום הכיפורים/
ניסים אלפיה – קשר"ג
9.10
בוקר יום שלישי, רטס מחליט לרדת לבדוק מה קורה. אנחנו עוברים דרך בוקעתא. מיד לאחר הכפר בחלקו המזרחי בצומת, אנחנו מוצאים טנק של חטיבה 188 נטוש. רטס מנחה אותי לרדת לג'יפ ולאבטח את הצומת. יתכן שיש קומנדו סורי. אני יורד מהטנק לג'יפ יחד עם גבי ארדס הטכנאי שנהג את הג'יפ. הטנק ממשיך לכיוון תעלת הנ"ט. שקט מוחלט. גבי ואנכי עולים לטנק שפרס זחל לצד התעלה. מכינים את מקלע המפקד. לפתע שומע קולות מתחת למעביר המים. אני משוכנע שאלה סורים שמתחבאים. אני מוריד שני רימונים מהטנק ומתקדם לכיוון מעביר המים. גבי נשאר לחיפוי. משום מה אני מחליט לצעוק. היה נדמה לי ששמעתי עברית. קורא משהו ונענה בעברית. קורא לאנשים לצאת. מסתבר שצוות הטנק התחבא במעביר המים לאחר שפרס זחל. אחד מאנשי הצוות מוכר לי אישית מבית הספר. מחליפים מספר מילים ואני מנחה אותם לאייש את מקלע המפקד ולאבטח את הצומת.
גבי ואנכי חוזרים לכיוון טנק המג"ד. אני עולה לטנק. מתקבלת ידיעה על טור של טנקי שרמן שמגיעים לעזרה. יש פצוע מטנק שכן. רטס מנחה אותי לרדת לפנות אותו. אני מעלה אותו לג'יפ ונוסעים לכיוון מסעדה. בדרך אני מוריד את הפצוע לתאג"ד. אנחנו חוזרים לכיוון המג"ד.
אני לא יודע היכן מיקום המג"ד. אני נוסע על ציר מסעדה לכיוון בוקעתא יחד עם גבי הטכנאי, עובר את בוקעתא ולפני אלרום עוצר. נשמעים הדי יריות קרוב מאוד. אני קורא למג"ד בקשר ואין תשובה. אני שב וקורא מספר פעמים ואין מענה. אני נכנס לרשתות הפלוגתיות.
ואז עונה לי אחד מהצוותים (לימים הסתבר כי זה עמיר נאור). אני שואל למיקום המג"ד ונענה כי טנק המג"ד נפגע והמג"ד רטס נהרג. אני שואל לגבי הקמב"ץ בני ברץ ומבין שגם הוא נהרג ונאמר לי שלא להתקדם על גבי הציר הזה, שכן הוא רווי סורים. התחושה איומה ואני מרגיש כי חרב עלי עולמי. אני חוזר חזרה לכיוון מסעדה.
מספר שבועות לאחר המלחמה, אני נוסע למתקן הנופש הצבאי בעכו שהפך להיות בית הבראה צבאי. אני הולך ברגל ומולי אני מופתע לראות את בני ברץ. אני בשוק ובהתרגשות רבה ופולט: "ברוך מחייה המתים." בני מספר לי על נפילתו של רטס ועל פציעתו.
איני יכול שלא לציין את אומץ ליבו וקור רוחו של המג"ד רטס שיחד עם בני ברץ הקמב"ץ, שהיה יד ימינו של המג"ד במהלך כל הקרבות ויועצו הקרוב, באומץ לב, ללא פחד, בנחישות, בדבקות במטרה והקרנת אופטימיות גם ברגעי ייאוש, נסך ביטחון ותקווה ופיקד על הגדוד ביד רמה וזאת גם כאשר הגדוד נותר עם טנקים ספורים (כשלושה-ארבעה טנקים).
פגיעה ישירה בטנק של מט"ק שלמה גל בעמק הבכא. הצוות ניהל ירי מהיר מול שלושה טנקים, השמיד שניים והיתה חסרה שניה או שתיים כדי להשמיד את השלישי. טנק נוסף שלא הבחינו בו מהאגף, פגע בחלק העליון של התובה. הפגז החליק ולא חדר פנימה אך הפגיעה גרמה לנזק פנימי וכל מערכות הכינון נהרסו. צילום: מרטין דה-בורס ז"ל. 9.10
לוחמים מצוותים שונים ששרדו את קרבות עמק הבכא, חברו בחניון טנקים בצומת ווסט אליו הובאו כל הטנקים שנפגעו, כולל הטנק של המג"ד משולם רטס ז"ל. עומדים מימין: אלעזר לויה, יוסי ברמן, עמוס גולן, שלמה גל, יהודה שפריר. כורעים מימין: ליאור כהן-רז, מאחור: נחמיה ברנשטיין ז"ל, לפניו לוחם לא מזוהה, אמיר נאור המ"מ, שוקי גלבוע, רמי שפירא. צילום: מרטין דה-בורס ז"ל. תאריך? 10.10
סיפור ההישרדות של צוות 2ב', פלוגה מ', גדוד 71, רענן גדרון
6.10
הצוות: מפקד – סג"מ עופר אילן (ז"ל), טען קשר – צוער בועז ז'ורבין, נהג – צוער בני בלייר, תותחן – צוער רענן גדרון.
איך שהספקנו להוריד את ארגז העגבניות שמישהו הביא בטנדר שלו מכפר גלעדי, שני מיגים חותכים באוויר מעלינו. רגע התעשתות ואנחנו מתנפלים על רשתות ההסוואה, מוצפים באדרנלין, כל אחד במקומו, מט"ק חדש ולא מוכר ואנחנו דוהרים לכיוון החרמונית ליצירת מגע ראשון עם הסורים. פאנטום שנופל לא רחוק מאתנו מבהיר את חומרת המצב. התלוליות הרבות שבדרך מקפיצות את התותח בפראות ואנחנו מבינים שמייצב הג'ירו של התותח קרס ואין לנו צידוד והגבהה חשמליים. נועלים את התותח למצב ידני והשקט המתוח חוזר לצריח. הגדוד מגיע למורדות הרכס ומתפרש עליו. עולים לעמדת ירי ומסתבר לנו שהתותח יצא לחלוטין מאיפוס ורענן מזיע לסגור ידנית בתיקונים עצמיים, שלוש עשרה שנתות בטלסקופ, כדי לפגוע ברק"מ סורי חשוף במדרון הנגדי שחוטף חודר שריון מאתנו ומעלה עשן. בעינית הטלסקופ הוא מזהה גם חיילים בורחים למשאית שמתחילה לנסוע. הטווח רחוק מאד והמקלע לא מדויק אך הוא, שיורה פעם ראשונה בחייו על בני אדם, קולט בהבזק שזהו, אנחנו במלחמה.
אחרי הצהריים המאוחרות הגדוד מופנה צפונה לגזרת תל ורדה והר כרמים ובדרך חוטף הפגזה ארטילרית על הראש. מדפים ננעלים בחיפזון ואנחנו עומדים במקום, מתפללים שהגיהינום הזה יחלוף. טנקים וצוללות אינם טובים לאלה שסובלים מקלסטרופוביה. שעה ארוכה של הפגזה מסתיימת ואנחנו מנצלים את הרגיעה ושוב נשמעת הפקודה לנוע. עופר פותח את מדף המפקד ואוויר טרי ממלא את הצריח. אנחנו ממשיכים בתנועה לכיוון בוקעתה. הגדוד מגיע לאזור שבין החרמונית לבוקעתה ומתפרש בשטח.
הלילה יורד וגדעון ויילר הסמג"ד שרוצה לבדוק את השטח, בעקבות ידיעות על חדירת כוחות סוריים בגזרה, מחפש טנק לירי לילה. הטנק שלו מפונה לתיקונים והוא עולה אלינו, משחרר את עופר למנוחה והטנק יוצא ל'ציד לילה'. הוא מתעדכן על בעיית הצידוד של התותח ונוסך בנו בטחון בחלוקת פקודות כמו בספרים. אנחנו יורים פגזים חודרי שריון אל תוך האפלה ואחד מהם מעלה רשף של פגיעה, לא ברור לנו במה. אחרי שינוי עמדה וניסיון ירי נוסף, אנחנו חוזרים אל הגדוד שבחניון הלילה שבין תל ורדה לבוקעתה.
סיפור ההישרדות של צוות 2ב', פלוגה מ', גדוד 71 רענן גדרון
8.10
ערב יום שני, צוות טנק 2ב' חובר אל הפלוגה וסוף סוף אנחנו על הדרך המובילה לחרמונית. התותח מאוזן וקול הזמזום של הצידוד החשמלי נשמע כמו מוסיקה ערבה לאוזן. לקראת 21:00 בערב אנחנו מצטרפים לשורת הטנקים החפורים בשלוחה הצפונית של החרמונית, במחפורת הצפונית ביותר. מתעדכנים על קומנדו סורי שנחת בשטח ומצטרפים למטווח הלילה הפלוגתי על מטרות בחלק הצפון- מזרחי של עמק הבכא. לבני בעמדת הנהג יש אמצעי לראיית לילה מה שהופך אותו להיות העיניים של הטנק. הוא נותן לרענן פקודות ירי ולאחר מספר פגזים מתחילות פגיעות. משאית תחמושת סורית מתפוצצת ומטרות נוספות מתגלות לאור האש שמתלקחת במשאית ומקבלות טיפול מהיר.
יותר מאוחר, לקראת השעה 2:00 לפנות בוקר יום שלישי, עופר המט"ק שלנו מתעדכן על שני טנקים לא מזוהים שעומדים דוממים צפונית-מזרחית לנו, לא רחוק מתעלת הנ"ט. אנחנו וצוות טנק נוסף, נבחרים לבצע חבירה ובירור על שני הטנקים האלה. בסביבות 2:00 בבוקר, לילה שחור משחור, אנחנו נעים אל עבר הטנקים הלא מזוהים באפלה מוחלטת. רק צלליות ההרים מסמנות את עצמן במרחק. חיילי הקומנדו הסורי שממתינים לנו במארב עם ראיית לילה, יכולים לראות אותנו בבהירות רבה והם אכן רואים.
חבטה ופיצוץ עז במרכב השמאלי והטנק משתהה לרגע וממשיך בנסיעתו. יורים עלינו מטח של פצצות אר.פי.ג'י. ונשק קל ואנחנו בתוך מארב של קומנדו סורי, מתעשתים ומגיבים באש תופת של תותחים ומקלעים. פצצת אר.פי.ג'י. שניה פוגעת בחזית הטנק ומתפוצצת. עופר צועק לרענן "תירה! תירה כבר!" והוא שראה את צלליות הטנקים הדוממים בטלסקופ שלו לפני שניה, משתהה וצועק לו בחזרה "שים אותי על!". עופר מתעשת ומסיט את התותח שמאלה לכיוון מקורות הירי. בועז מזין את התותח במיומנות במעיכים מהירים ורענן יורה ומרסס בטירוף את האפלה בתותח ובמקלע המקביל. בועז שומע צעקות בערבית ועופר מבקש מאתנו להעביר לו רימונים. בועז מעביר לו רימונים ושניהם זורקים אותם לעבר מקורות הירי שנראים בחשיכה קרובים מאד. מקלע המפקד נתקע במעצור ועופר מנסה להפעילו. פצצת אר.פי.ג'י שלישית פוגעת בטנק, פוצעת את עופר בבטנו והוא גם חוטף כדור ונופל פנימה. הוא צועק: "נפצעתי" ורענן זונח מיד את התותח ומסתובב כדי לראות מה קרה לו. הוא צורח מכאבים ורענן סוטר לו שתי סטירות לחי ושואג עליו שיירגע. הוא מדליק לשנייה את אור הצריח לראות כתם דם קטן שמתפשט על המעיל של עופר באזור בית החזה
מבט מהחרמונית אל החלק הצפוני של 'עמק הבכא'. בתחתית התמונה נראית הדרך ששימשה את הגדוד בתפיסת עמדות לאורך המדרון הצפוני של החרמונית. מארב הקומנדו הסורי מוקם צפונית מזרחית למיקום הגדוד. ברקע הכפר ג'בתא אל-חשב ומשמאל החרמון. צילום: רענן גדרון
השמאלי העליון. רענן שהשליטה בטנק נמצאת עכשיו בידיו, מתעשת במהירות, ממוקד וחד. "פגיעת ריאה" הוא חושב וצועק אל עופר: "פינוי לפנים!" וכבר נצמד אל סדן התותח ומושך באסרטיביות את עופר שנאנק מכאבים, למטה אל מושב התותחן במקומו. הוא עולה להחליף אותו בכיסא המפקד ומתחבר לקשר הפלוגתי.
רענן מוציא את פלג גופו העליון ורואה בחושך הבזקי פצצות אר.פי.ג'י. ועשרות מסלולים אדומים של כדורים נותבים. מגשש במהירות אל מקלע המפקד התקוע, שהוא עכשיו כלי הנשק היחידי שיכול להשיב אש יעילה. פותח מכסה עליון של המקלע ומחלץ את הכדור שיושב על העוקם בבית הבליעה. מושך קצת סרט חדש, סוגר מכסה, דורך את המקלע, מזהה מטרות בין רשפי הירי שבסלעים, לוחץ על ההדק והמקלע עדיין תקוע עם מעצור ולא מגיב. שתי פצצות תאורה עפות לשמים לתת לנו שתי דקות של אור שגם חושף אותנו לחלוטין. הוא יורד לרגע לתוך הצריח להירגע מהנותבים ששורקים מסביבו, פותח בנחרצות את התפסים של ה'עוזי' הצמוד לקיר הצריח הפנימי, מכין אותו לכל צרה ומארגן את המחשבה. ברור לו שהוא חייב לשחרר את המעצור שבמקלע ולהיחלץ מהמצב. הוא מזדקף בצריח, מתנפל פעם נוספת על המקלע ומנסה לשחרר את המעצור.
פיצוץ אדיר של פצצת אר.פי.ג'י. רביעית במספר שפוגעת בצריח, מעיפה את כובע המגן שלו לשמים ואותו אל תוך הטנק, זורעת בראשו ובעורפו רסיסים והוא נחבט בכוח עם עצם הזנב שלו על משענת הברזל של כיסא המפקד, צונח אל הכיסא ומאבד את ההכרה. בועז הטען-קשר סופג גם הוא מהפיצוץ מנה גדושה של רסיסים בראשו, גבו ורגליו. לאחר התאוששות קצרה, הוא מביט על רענן ההמום המוטל ישוב על כיסא המפקד וחושב שהוא נהרג.
בתוך העילפון רענן מדמה את חלק הגוף העליון שלו חתוך ללא רגליים, מחזיק בידיו את ידיות הצריח מבפנים, עף באוויר בדממה מוחלטת בסלטות ענקיות איטיות וחושש להימחץ מתחת לצריח כשזה יפגע באדמה. כשההכרה מתחילה לשוב אליו, הוא מוצא את עצמו בכיסא המפקד אוחז בידיות הצריח, פגוע ראש ומדמם. למרות ההלם של הפיצוץ, הוא מבין שיש עדיין סיכוי לצאת בחיים מהתופת הזו. בועז שמתעשת במהירות, מורה לבני הנהג לנסוע במהירות אחורה. בני שקולט באינסטינקט בריא את המצב, מכניס לרוורס ונוסע במהירות לאחור ללא כל הכוונה.
מתוך דמדומי ההתעוררות מהעילפון, רענן שאיבד זמנית את שמיעתו כתוצאה מהפיצוץ ולא שומע דבר, רואה את בועז לשמאלו כשהוא צועק אליו, מושך בשרוולו ומנסה לעורר את תשומת ליבו. הוא בודק את הראש המדמם, מבין שעף לו כובע המגן ומסיר אינסטינקטיבית את הכובע מראשו של עופר, שיושב פצוע בכיסא התותחן שלמרגלותיו. כשהוא מתחבר לקשר הפלוגתי, בליל זמזומים עצבני וחסר פשר, מבהיר לו שהשמיעה שלו נפגעה קשות. עכשיו הכול עובד ברמה מאד בסיסית של הישרדות להישאר בחיים ולהיחלץ מהמקום הזה כמה שיותר מהר. בני עדיין לוחץ על הגז ברוורס ופתאום הטנק עולה על תלולית גבוהה במיוחד ותופס שיפוע צדדי חזק, מעט לפני התהפכות. בועז צועק לו: "נהג עצור! עצור! עצור!" ובני עוצר את הטנק מוטה הצידה בזווית חדה.
בועז שממשיך לתפקד, לוקח פיקוד על הטנק מעמדת הטען-קשר ומכוון את בני שיורד בזהירות מהתלולית. רענן שעדיין לא מודע לכך שגם בועז נפגע, מודיע למ"פ שלנו בקשר הפלוגתי על שני פצועים בצריח ומבקש חילוץ. המ"פ עונה משהו שנשמע לו כמו זמזום חסר פשר ובועז ששומע את ההודעות בקשר, מתרגם לו את זה בתנועות ידיים נמרצות כלפי מעלה. רענן משתהה, מנסה לפענח את הסימנים של בועז ולבסוף מבין ומוציא את הראש החוצה, כדי לראות את המ"פ שלנו מסמן לנו את מיקומו, בירי נותבים כלפי מעלה. אנחנו נוסעים לכיוון המשוער שלו ותוך כמה דקות חוברים לטנק המ"פ.
אנחנו צריכים עזרה להוציא את עופר הפצוע כמה שיותר מהר ובלחץ הפינוי, רענן שוכח להסיט את התותח מהמדפים של תא הנהג. הוא נעמד בכיסא המפקד וסחרחורת חזקה מגלה לו שאין לו שיווי משקל. הוא מושך את עצמו מחוץ לצריח ומשם מתגלגל על התובה וצונח אל האדמה. זוחל בתוך הקוצים אל טנק המ"פ להזעיק עזרה ואיש צוות שיורד מהטנק, אוסף אותו, עוזר לו לעלות על טנק המ"פ וממהר לעלות על הטנק שלנו. בועז הפצוע עובר לתא המפקד ובצידוד ידני מזיז את התותח כדי לאפשר לבני להיחלץ מתא הנהג. בכוחות משותפים בועז, בני ואיש הצוות של המ"פ, מצליחים לחלץ את עופר מתוך תא התותחן ולהעבירו לטנק המ"פ. הוא מושכב על אלונקה שמונחת על התמסורות של התובה ובני תומך בו ושומר עליו כל הדרך עד לתחנת איסוף הפצועים והעברת כולנו לזחל"ד הפינוי.
בתוך תא הטען-קשר של טנק המ"פ, חוזר אלינו בטחון יחסי. מישהו נותן לרענן תחבושת אישית לחבוש את ראשו ובועז שמאבד דם רב, מאבד את ההכרה. אנחנו דוהרים לתחנת איסוף פצועים וכשמגיעים לשם אחרי מספר דקות, ממיינים אותנו לאלונקות ומשם בזחל"ד לתאג"ד בצומת ווסט. אמבולנס צבאי מביא אותנו למיון בצפת לטיפול ראשוני.
אחרי יממה של התאוששות בצפת, רענן מתעורר לראות זוג משקפיים עגולות רוכן מעליו ומתוכן ניבטות אליו עיניים טובות, מוכרות. מלאך בדמות אישה צעירה חיפאית שהיתה אהבת נעוריו, מתנדבת בעזרה לפצועים ופוגשת אותו שם באקראי, אחרי שבע שנים. כל אחד מאתנו שחזר מהתופת, זוכר את המלאך הפרטי שלו שסייע לו לחזור לחיים.
גדוד 71- השעות הראשונות / אהוד תירוש
5-6.10
"הוא מטומטם, הזיוודניק הזה?" הרעידה צעקה רמה את הסככה. "הוא רוצה שעכשיו יחתמו לו על כל הזיוודים?? יש לי מלחמה מחר!!! אני מייד חותם לו על כל הבסיס!!!"
הפניתי את ראשי וראיתי סגן אלוף נמרץ ב'מדי אלף'. זו היתה פגישתי הראשונה עם סא"ל משולם ראטס וגם הפעם הראשונה בה שמעתי את המילה "מלחמה", מאז החלה הכוננות מספר ימים קודם לכן. עוד לא קלטתי שאכן מדובר במלחמה.
זה היה ימ"ח פילון, יום שישי בערב, 5/10/73.
באותו בוקר עוד היינו בבית הספר לשריון, מתכוננים להעביר את החג בבסיס. לקראת הצהריים קצב האירועים גבר: חלוקה לצוותים. נסיעה באוטובוסים לשדה התעופה חצור. טיסה בהרקולס למחניים. הנוף המרהיב של הכינרת מתחתנו. נסיעה לפילון. הצטיידות. "בעוד שלושה שבועות אני משתחרר מצה"ל" אני אומר לעצמי. "עד אז הכוננות תיגמר??"
למחרת עם שחר, לאחר לילה ללא שינה, אני רובץ ליד חברי אפרים דוד ומבחין בפיסת נייר בידו. זו היתה 'תפילה לפני יציאה לקרב' שחולקה על ידי הרבנות הצבאית. עוד לא קלטתי שאכן מדובר במלחמה.
לקראת הצהריים אני לצד נהג המוביל כשהטנק מועמס מאחורי. על שיפולי הגבעה מזרחית לגשר בנות יעקב עומד סרן גדעון ויילר ומנופף לי לשלום. אני מנופף לו לשלום בחזרה. דקות לאחר מכן, כשאנחנו נוסעים על גב ההר, חולפים מולנו אוטובוסים שמפנים אזרחים תושבי הרמה. גם אז עוד לא קלטתי שאכן מדובר במלחמה.
בצומת וואסט אני מוריד את הטנק מהמוביל ונוחת על קן רוחש צרעות. אני רץ אחוז אימה כשכל הקן בעקבותי וחש בשתי עקיצות כואבות. מולי עומד עמיר נאור וצועק: "עמוד במקום ואל תזוז." אולי הוא חשב שזה באמת יעזור ואולי קן צרעות שרץ לקראתו, נראה לו רעיון ממש רע, אבל זה עזר. הצרעות נעלמו, אבל הכאב נשאר. "עמיר" אני אומר, "עכשיו תעזור לי למצוא את המשקפים. בלעדיהם אני חצי עיוור." אני לא זוכר את התשובה. באותו רגע הופיעו מעלינו מטוסים סוריים והכל מסביב הפך לגיהינום. קפצנו לטנקים והתחלנו לנסוע ולהילחם. את יום הלחימה הראשון עברתי ללא משקפיים, כשאת הטנקים הבוערים סביבי אני רואה במטושטש.
באותו לילה, אחרי שהטנק התהפך תוך נסיעה לאחור, מצאתי את עצמי שוב ליד עמיר ולידו בחור שלא הכרתי. במכשירי הקשר נשמעו קולות בערבית. "שמי משה רז" אמר הבחור. "המ"פ שלך." לחצנו ידיים.
"עמיר" אמרתי, "אני לא יודע איך אני ממשיך את המלחמה הזו בלי משקפיים."
"אה, טוב שאתה מזכיר לי" אומר עמיר ושולף את משקפי באדישות מכיסו. באותו רגע קטן של אושר כבר לא היה איכפת לי שיש מלחמה.
* * * * *
לא אפרט את עלילותינו בימים ובשבועות שלאחר מכן. אחרים יעשו זאת טוב ממני. רק אומר שבמשך עשרים וארבע השנים שלאחר מכן, המשכתי לשרת כמפקד טנק במילואים – בלבנון, בשטחים ובקווי הגבול. תמיד, אבל תמיד, היו איתי זוג משקפיים רזרביים.
למנשה / אהוד תירוש
9.10
צומת וואסט. היום הרביעי למלחמה. אני מחפש טנק כדי להמשיך בו את הלחימה במקום לבלות בחופשת שחרור מתוכננת…
צומת וואסט. היום הרביעי למלחמה. אם ישנה תמונה שמזכירה את החצר האחורית של הגיהינום, זה המקום.
בקצה אחד משאית שרופה שעדיין מעלה עשן. בתא הנהג ולצידה מונחות שתי גוויות חרוכות ובלתי ניתנות לזיהוי.
בקצה אחר עומד בודד הטנק בו נהרג יאיר סווט, מ"פ ו' האגדי, יום קודם לכן. מתברר שחשמלאי צריח בדק תקינות ירי בטנק ולא שיער שיש פגז בקנה. תמיד הזהירו אותנו שכשיהודים יורים בטעות על יהודים, הם פוגעים. הפגז פגע במשאית שעלתה באש תוך שניות.
"טנק מקולל" אמר מישהו. ואכן, איש לא רצה לעלות על 'הטנק המקולל'.
"בוא, מצאתי לנו טנק," אומר לי מנשה מילוא, איש מילואים שחזר למלחמה מטיול בספרד. מנשה ואני היכרנו שנים קודם לכן, כשהוא היה מט"ק ותיק ואני צמ"פניק צעיר בגדוד 77 בסיני.
"יופי!" קורנות עיני ומנשה מוביל אותי לכיוון הטנק של יאיר סווט. מנשה מזהה את המבט בעיני שאומר "אבל…" ומסביר לי בטון אבהי: "אבל זה טנק תקין וכשיר ללחימה…" איתנו מגיעים לטנק עמוס זסלבסקי ובחור בשם פצי. אנחנו עולים לטנק, מתארגנים ו… קדימה!
* * * * *
המשכנו את המלחמה ואת התקופה שאחריה עם הטנק ואת הקללה ניסינו להשאיר מאחורינו. הפכנו למשפחה מלוכדת בת ארבע נפשות. הקשר בין עמוס לביני חודש בשנים האחרונות ואנחנו עדין רואים את עצמנו אחים לנשק. פצי נפצע בהמשך בנסיבות עלומות, אך הוא עדיין חי וקיים.
מנשה מילר, אדם מקסים ומט"ק מעולה וקר רוח, שרד את המלחמה. מספר שנים שמרנו על קשר אך כוחו לא עמד לו יותר. משהו בתוכו נשבר. הוא קרס והוכר כחלל צה"ל.
זכרונות / עוז (עזיז) משה
8.10
הפעם האחרונה ששמעתי את קולו של המג"ד בקשר
לילה נוסף שאני זוכר לפני שהמג"ד נהרג, הוא הלילה שבו תפסנו עמדות, שלושה טנקים בשלוחות הקדמיות של עמק הבכא, מול הפתחה. אז שמענו את קולו של המג"ד בקשר ששאל למקומנו. המג"ד אמר: "אל תזוזו מהעמדות, אנחנו עושים מעין היסטוריה."
כשהאיר השחר, ראינו בפתחה שלוש שדרות מקבילות של מאות טנקים סורים, מציפים את הפתחה לכל אורכה ונוסעים כמו במצעד יום העצמאות עם מדפים סגורים. המראה היה לא מציאותי, סוריאליסטי ומפחיד.
זיכרונות ממלחמה ארורה / שלמה גור
5.10
ביום שישי 5.10.73 בבוקר הודיעו לנו בבסיס צאלים, להכין פק"ל ותד"ל לכוננות ולחכות להוראות חדשות. הייתי אז מ"מ כשמונה חודשים אולם שירתתי כמדריך במטווח השריון בצאלים.
שכבנו על הדשא וחיכינו.
לקראת הצהריים הגיעו אוטובוסים ואנחנו, מדריכי ענף ה'שוט קל', עלינו עם הפק"ל והתד"ל ונסענו לג'וליס. בדרך כולם צחקו והסתלבטו והייתה אווירת עליזות באוטובוס. אף אחד לא חשב על מלחמה. אולם אני ואינני יודע למה, הייתי מכונס בעצמי ושקט ולא הייתה לי הרגשה טובה.
הגענו בשעת צהריים לג'וליס, ירדנו מהאוטובוס וניגשנו לסככה שבה כבר עמדו חיילים בשלשות. מישהו פנה אלי ואמר: "תכיר זו הפלוגה שלך ואלה צוותי המחלקה והטנק שלך. לא הכרתי אף אחד. היו אלה מדריכים מבית ספר לשריון – הצוות שלי – מדריכי מקצועות. בהמשך נלחמתי איתם כול המלחמה עד לקרב על החרמון. אינני זוכר את שמותיהם אבל פניהם למול עיני ואני תמיד אומר שצוות כזה הוא חלומו של כול מט"ק. היו מקצועיים מאד וגם נחמדים.
הפלוגה הייתה פלוגה כ', 'כנסת' בקשר ואני, כמדומני מ"מ 3.
כאמור, בידיעתנו ובתודעתנו מלחמה לא הייתה אפילו בדל מחשבה.
מג'וליס נסענו לבסיס חצור, עלינו על ההרקולסים וטסנו למחניים ומשם נסענו למחנה פילון. לא הכרתי את האזור, מאחר ושירתתי תמיד בדרום, אבל מזה כארבעים שנה אני מתגורר בחצור הגלילית והמקומות הללו הם אזור מגוריי.
בפילון התחלנו לזווד ולחמש את הטנקים. לאחר רדת החשיכה, ערב יום כיפור, הגיעה הודעה שהרב הצבאי הראשי מאשר לא לצום ואני שהייתי חילוני, אולם תמיד צמתי ביום כיפור, החלטתי לאכול. עבדנו כול הלילה. בבוקר היינו צריכים לבצע תיאום כוונות ולא הייתה מטרת תיאום כוונות. מצאתי בית בראש פינה שהערכתי כי הוא במרחק כקילומטר ועל פינתו שהייתה בזווית תשעים מעלות ביצעתי תיאום כוונות לכול המחלקה.
זיכרונות ממלחמה ארורה / שלמה גור
6.10
בערך בשעה 9:00 או 10:00 בבוקר, ריכז המג"ד את קציני הגדוד לשיחה ואמר שהסורים עיבו כוחות ולכן קיימות שלוש אפשרויות: אחת, שהסורים ינסו לבצע מחטף של שטח מסוים ואז יהיה בטח יום קרב. השנייה, שתפרוץ מלחמה אבל זה ממש לא סביר ולא הולך לקרות. והשלישית, שהיא כנראה מה שיהיה, שאנו נשב מול הסורים עד לאחר החגים וזה ירתיע אותם מלבצע דבר תוקפנות כלשהו. ועוד הוסיף המג"ד וביקש שלא נבזבז סתם את הזמן בתקופת הישיבה עד אחר החגים ונכין תוכנית אימונים לתקופה זו.
בינתיים הגיעו מובילים והעלנו את הטנקים על המובילים, אשר הובילו אותם לשטחי כינוס של הגדוד בצומת ווסט. מרבית הצוותים נסעו עם המובילים ואני נסעתי עם האוטובוס בין האחרונים. הגענו לצומת ווסט וראינו שהטנקים מפוזרים בחניון יום וחלקם תחת רשתות.
רק ירדנו מהאוטובוס ועוד לא ידעתי היכן חונה הפלוגה שלי ופתאום ראינו מטוסים די רחוקים, בצד מזרח בכוון הגבול. שמחנו ואמרנו: "איזה יופי חיל האוויר מטפל כבר בסורים." לא הספקנו להגיד זאת ואותם מטוסים שהתברר שהם מיגים, פנו לכיווננו להטיל עלינו פצצות. מיד קיבלנו פקודת "על הרכב עלה".
רצתי לטנק שלי, עשינו קיפול מהיר של הרשתות והתחלנו לנסוע בשדרה, על הכביש, לכיוון מזרח. מיד בתחילת התנועה עצרנו, ראינו קרב אויר ומטוס נפל והתרסק לא רחוק מאתנו. המשכנו לנוע על הכביש ואני תוך התנועה ארגנתי לעצמי את הצריח ולא שמתי לב שהטור עצר. ברגע האחרון ראיתי זאת וצעקתי לנהג: "בלום!" קרה דבר מדהים: הטנק במשקל חמישים ושניים טון, עקב הבלימה הסתובב על הכביש כמו סביבון. למזלנו לא גלשנו לתעלה בצד הכביש ולא התנגשנו בדבר. המשכנו בתנועה וירדנו מהכביש לשטח. אחד ה'גורים' שלי נכנס עם הטנק לתוך בור, שבר את גלגל ההינע ולא יכול היה להמשיך. נשארתי מפקד מחלקה של שני טנקים.
עלינו לעמדות, בשלב זה הייתי מבולבל לא הבנתי מה קורה ואיפה אנחנו ומול מי אנחנו. שמעתי הדי קרב, בקשר דיברו על מטרות, אבל אני לא ראיתי מטרות, ראיתי רק עצים ושיחים. בקיצור עמדתי בעמדה כחולם חלום. עדין לא הבנתי שאנחנו במלחמה. עם חשיכה הפלוגה הייתה על הכביש המוביל ממסעדה למג'דל שמס והמ"פ נתן פקודה שהס"מפ, אני והגור שלי, נעלה לרכבל התחתון להגן על יחידת חיילים שישבה שם. כידוע הסורים כבשו את מוצב החרמון אחה"צ ושלטו בו, אך לא המשיכו לגלוש במורד וברכבל התחתון ישבה כמדומני מחלקת חי"ר.
התחלנו לטפס בכביש העולה למוצב החרמון דרך מג'דל שמס. מוביל הסמ"פ, אחריו ה'גור' ואני מאסף. נוסעים ללא אורות. עברנו שלושתינו לתדר הח"יר שהחזיק את המוצבים בגזרה. לפתע אני שומע בקשר מישהו שואל: "מה המצב ב'סיציליה'?" ומקבל תשובה: "קבר אחד גדול שחטו את כולם." אין צורך לומר שהדבר הכניס בלבי פחד. לא ידעתי איפה אנחנו ואיפה הסורים, מה בידינו ומה בידם וגם לא קיבלתי אינפורמציה מספקת. 'סיציליה' היה שם הקוד למוצב החרמון.
לפתע הטנק עוצר. אני אומר לנהג: "למה עצרת?" והוא עונה: "לא עצרתי, אני לוחץ על הגז עד הסוף והטנק לא מתקדם." ירדנו ופתחנו את מדפי התמסורות והנהג ה'תותח' ראה שבורג המחבר תפוח בחיבור של שני מוטות, 'שטנגות' המחברות בין דוושת הגז למנוע, חסר, כנראה נפל. מה עושים? מצאנו חוט ברזל וחיברנו את המוטות בתפוח עם חוט ברזל, איתו אגב היינו כול המלחמה.
הגענו לרחבה שליד הרכבל התחתון. הסמ"פ יצר קשר עם החירניק"ים שישבו בצריף ואנחנו נכנסנו עם טנקים לחניון לילה קרבי בצורת משולש, כשכול טנק בקודקוד אחר. מקלעים ב'הכנס', מעיך בקנה. החלטנו ששניים ישנים ושניים שומרים. אני מרוב לחץ שמרתי בכסאי ולא חשבתי להתחלף. המחשבות המפחידות התרוצצו בראש: "בסדר, יתגנב קומנדו ובחושך ששרר אולי אראה כמה מהם ואחסל אותם, אבל בטוח שכמה לא אצליח לראות והם ישחילו לנו אר.פי.ג'י." היה מפחיד. בערך ב-22:00 או אולי מאוחר יותר, אני רואה מספר דמויות גולשות במורד ההר. אני תופס את מקלע המפקד (מקלע 0.3) ומרביץ צרור ארוך לכיוונם. הדמויות משתטחות וצועקות: "לא לירות אנחנו ישראלים!" אני מודה לאלוהים שאני די פספסן ולא פגעתי. מתברר שאלה חברה שנמלטו ממוצב החרמון. אגב אני תמיד אומר שכדי לפעול היטב בקרב, צריך להתאמן טוב על הביצועים והנה באימונים תרגלנו הפעלת חניון לילה וירינו במקלעים אך מטעמי בטיחות, לא ירינו אף פעם את הפגז שבקנה והנה גם כאן, תודה לאל לא יריתי את הפגז. החלטנו שכדי שלא יחזור דבר כזה, אם מישהו יראה שוב דמויות, הוא יתריע בקשר ואז נתזמן שטנק אחד יאיר עם הזרקור והשני יהיה מוכן לירי. ואכן
טנקי גדוד 71 סופגים הפגזה ארטילרית במורד המערבי של רכס החרמונית. בהפגזה נפגע המט"ק אלי מרקר שהוחלף ע"י שלמה גל. צילום: מרטין דה-בורס ז"ל.
כעבור כמה שעות ראינו דמות נוספת. הסמ"פ ואני ביצענו את התרגולת והפעם היה זה חייל נוסף שלנו, פצוע. אספנו אותו לצריף.
שאר הלילה עבר בשקט והשחר האיר.
שאר הלילה עבר בשקט והשחר האיר. חיכינו לפקודה וזו לא אחרה לבוא ולפיה עלינו לרדת מההר. כול החירניק"ים עלו על זחלמ"ים והטור שאנו בתוכו, התחיל לרדת מההר. חוויה לא מרנינה כשלעצמה מאחר ולטנק בעל שרשרות המתכת, היה רצון משלו להימשך וליפול לתהום ולכן הירידה הייתה איטית בכביש הצר והמפותל, כשזחל אחד על הכביש והשני על השוליים הצרים החוליים. בהגיענו למטה נשארנו שלושת הטנקים, ת"פ גולני. היום עבר איכשהו, אינני זוכר איך. הגיע הלילה ואיתו שמועות על פלישות של כוחות קומנדו סוריים מוסקים. קיבלתי לטנק קצין חי"ר וכול הלילה תוזזנו בחיפושי הקומנדו הסורי, ללא הצלחה.
זיכרונות ממלחמה ארורה / שלמה גור
8.10
עם עלות השחר, יום שני בשבוע, החליטו בגולני לכבוש את החרמון. לא צריך להכביר מילים על הכישלון המר. מנקודת מבטי, בבוקר הגיע אלינו המח"ט של גולני, או הסמח"ט ולקח את הסמ"פ ואת ה'גור' שלי כדי שאלה יובילו את טור הזחלמ"ים, בעלייה בכביש לכיבוש החרמון. הגיעו לידי ארבעה ג'יפי תול"ר והמח"ט/סמח"ט הצביע לכוון מזרח, לכיוון מוצב 104 ואמר לי כך: "כרגע חטיבה סורית מנסה לפרוץ לכיווננו. אם היא תצליח אז אתה וארבעת הג'יפים תעצרו אותם." אני בתור ילד הייתי חובב קולנוע ובעיקר סרטי מלחמה, אבל אפילו בקולנוע לא ראיתי ביצוע משימה נועזת כזו, שטנק אחד וארבעה ג'יפי תול"ר עוצרים חטיבת טנקים.
כול הבוקר התפוצצו פגזי ארטילריה באופן אקראי ומפוזר וקצת רחוק ולא מדויק. אבל איך שהטור החל לנוע במעלה הכביש לחרמון, הארטילריה הסורית הפכה אכזרית וקטלנית ועשתה שמות בזחלמ"ים של גולני. הסמ"פ וה'גור' שלי נעצרו, כך שמעתי אחר כך, ע"י חגורות מוקשים, חטפו אר.פי.ג'י. וכולם נפצעו .
באשר לי, כשהארטילריה החלה ליפול במדויק, נפלו בקרבתי פגזים מרובים וצפופים. ארבעת הג'יפים טסו ותפסו מחסה מתחת לעמודי המסעדה בברכת רם. אני סגרתי מדפים והמתנתי במקום. ההפגזה הסתיימה ואז אני שומע בקשר פנים מישהו שואל: "טנק שומע?" הבנתי שמדברים אלי מטלפון אחורי. אני פותח את כיפת המפקד ורואה נ"נ עומד מאחורי הטנק וליד הטלפון האחורי עומד סרן. אני שואל אותו לרצונו והוא אומר לי: "אני פה עם פצצות 81 מ"מ למרגמה של מוצב 104 ואני מבקש שתיסע לפני למוצב כדי לתת לו אותן." אני, משום מה ומבלי להכיר את האזור, חשבתי שהדרך למוצב חשופה לטנקי הסורים. אמרתי לו שאני לא אבצע את בקשתו, כי היא חסרת תועלת בהיותה משימת התאבדות. הוא אומר לי: "התחמושת הזו היא אויר לנשימה למוצב, בלעדיה מצבו נואש." דבר שהיה נכון אבל אז לא ידעתי זאת. ואני עומד בסירובי. פתאום אני שומע את אות הקריאה שלי בקשר וקול השואל אותי: "אתה יודע מה זה 21?" אמרתי לו: "כן אני יודע." והוא אומר לי: "אז יש לך פקודה מ- 21 לבצע את הנסיעה למוצב." פקודה זו פקודה ונסענו.
כמובן שטעיתי והדרך לא הייתה חשופה והינה בדרך אני רואה טנקים במדרון אחורי, עומדים ומבצעים 'מלא מחדש'. עצרתי לידם, קפצתי מהטנק וניגשתי אליהם לשאול מי הם וסיפרתי שנשארתי טנק בודד (אגב ניסיתי ליצור קשר כמה פעמים בתדר הפלוגתי ולא זכיתי למענה) ואז הם בשמחה אמרו לי בוא תצטרף אלינו.
היו אלה שיירי טנקים מגדוד 74 של חטיבה 188. הצטרפתי אליהם. קיבלתי טנק נוסף לפיקודי וכאן הסתיימה המלחמה שלי בגדוד 71 והחלה והמשיכה בחטיבה 188.
כמובן שהסיפור והזיכרונות שכתבתי כאן, מצומקים וחסרים את כול התחושות והרגשות ועוד פרטים קטנים, אבל הם נאמנים לי ולאיך שאני זוכר את הדברים וממרחק השנים אני כבר לא יודע מה מציאות ומה דמיון.
יום כיפור – מהאיקליפטוסים בג'וליס אל אדמת הבזלת ברמת הגולן / דניאל דליות אז דני סויסלוצקי
5.10
ביום שישי 5.10.73, התעוררנו לבוקר של ערב יום כיפור בבית הספר לשריון בג'וליס שם היינו בסיומו של קורס מדריכי טנקים במדור תותחנות. התכוננו ליום רגיל בוקר של ערב חג, חלק מהאנשים יוצאים, חלקם נשארים. השלווה נקטעה באחת כשנאמר לנו להתקבץ במגרש המסדרים. היו שם יוסי שנהב רב סמל של מדור תותחנות, כל המדריכים, מפקד המדור רב- סרן חדש שהחליף את עודד ארז ראש המדור הקודם.
הנחיתו עלינו מכה. יש מתיחות וכוננות בצפון ובדרום. בית הספר לשריון שולח חיילים לצפון ולדרום. התבקשנו לאפסן קיטבגים ולהכין ציוד לעלייה לצפון. מאוחר יותר ארגנו אותנו בתור גדוד 71, שאמור לעלות לרמה ולהצטרף לחטיבה 7 שם. הסבירו לנו שהמג"ד הוא קליבר שנקרא משולם ראטס. חלקו אותנו לצוותים במסגרת פלוגות. סגן מפקד הפלוגה שלנו היה סגן תאני שהיה מוכר לנו מתקופת קורס מקצועות, חצי שנה לפני כן. הוא היה אז מפקד פלוגת מקצועות במדור תותחנות. הבנו שבני ברץ מ"מ שלנו במקצועות, עומד להיות קמב"ץ. הצוות שלי כלל את: מפקד הטנק סמל ראשון סרוסי מדריך בכיר שעבר גם קורס מט"קים, דובלרו מדריך תותחנות שנחשב לאלוף הארץ בתותחנות טנקים בתרגילים. הוא כמובן שובץ כתותחן, נהג ממדור נט"ר מדריך בכיר סמ"ר אריה שהיה לפני שחרור. קורס המדריכים פוצל, חלקו ירד לסיני וחלקו עמד לעלות לרמה. מבין חברי הקרובים: גרושקה ורובין שעשו עימי את הקורס במדור תותחנות עולים עימי. הלל פוסק וירון בן עמי שעשו את הקורס במדור נט"ר, יורדים לסיני.
מאוחר יותר נערכה פגישה עם סגן אלוף ראטס. הוא בא במדי א', פנים עגולות, תספורת פוני מצחיקה, נראה גבר לעניין. לסגנו מונה סרן גדעון ויילר ראש מדור נט"ר, אותו הכרנו מהקורס ואשר היה אחיו של אדם שנהרג במלחמת ההתשה. אנו שומעים דברים מעורפלים על מתיחות, על ימי קרב עתידיים. אומרים שניסע בקרוב לשדה התעופה בחצור ושם נעלה על מטוס שיביאנו למחניים. משם ניסע למחנה פילון ונקבל טנקים אותם נזווד ונחמש.
ניתן לומר שהעולם השתנה באחת, מעולם שלו של חיי מדריך נוחים בצל עצי האקליפטוס של ג'וליס, לעולם עם עתיד שחור ומדאיג.
ראטס אומר לתאני: "אתה תגיע לחצור עם שני אוטובוסים של החבר'ה ותחבור למטוס." תאני שואל בתמימות: "לאיזו טייסת להגיע?" ראטס עונה: "לטייסת הפנטומים כמובן." תאני הנזוף בולע את לשונו.
לפני העלייה לאוטובוס נפרדים מהגדוד, מנופפים לנו בידיהם מפקד בית הספר, רס"ר הבסיס האגדי יעקוב עשהאל (הסוס הלבן), והרב של ג'וליס, בחור עם זקן תיש שנראה כלולב מט ליפול. הוא חילק למעוניינים את ברכת הדרך ונמלט מהמקום.
מג'וליס לחצור קצרה הדרך. נסיעה באוטובוס עצובה ומרה, מה יהיה. הגענו לחצור והעלו אותנו על מטוס הרקולס ענק, הכניסה היא מאחור. הטייס שהיה כמדומני עם רעייתו, פונה אלינו במאור פנים, כאילו מקבל אותנו לטיסת תענוגות: "שבת שלום, שימו חגורות, אני מאחל לכם טיסה נעימה." ישבתי ליד גרושקה ורובין. נחתנו במחנים, הדלת נפתחה מאחור והורו לנו לרדת וללכת ישר מרחק גדול, לבל נעוף על ידי הרוח שמייצרים המדחפים. אוטובוסים לקחו אותנו לפילון.
בפילון חילקו לכל צוות טנק זיווד ותחמושת. התחלנו לעבוד במרץ. הערב ירד, יום כיפור נכנס. מגיעה הודעה שהרב הצבאי הראשי הרב פירון מורה להפסיק צום ולאכול. מביאים מנות קרב. נותנים אישור לשינה קצרה.
יום כיפור – מהאיקליפטוסים בג'וליס אל אדמת הבזלת ברמת הגולן / דניאל דליות אז דני סויסלוצקי
6.10
בבוקר ממשיכים בעבודה. ואז מבשרים כי בקרוב יבואו מובילים שיעלו הטנקים לרמה, כל טנק יעלה עם הנהג. שאר האנשים יעלו עם אוטובוסים. אין לנו מושג מה קורה בעולם סביב. כולם מקווים שמדובר בחלום רע וכי מחר נחזור לאקליפטוסים בג'וליס. המובילים מגיעים, הנהג אריה עולה עם הטנק. בערך ב-12:00 מגיעים האוטובוסים ואני, גרושקה ורובין עולים.
באוטובוס עימנו מדריך בכיר בשם מוני (לימים דר' ליטמנוביץ רופא ילדים ידוע). הוא יושב עם מדריך בכיר אחר שואל אותו: "מה עשינו רע שכל זה מגיע לנו?" אנו עוברים את גשר בנות יעקב. זו הפעם השנייה שאני מגיע לרמה, הראשונה הייתה ב-1968. באוטובוסים אז היו חוטי פלסטיק על תקרת האוטובוס שהיו מחוברים לפעמון ה'עצור'. ואז לץ אחד מושך בחוט ונשמע צלצול, כולם צוחקים. אנו נוסעים ונאמר שנגיע לאזור שבו יחכו לנו הטנקים וכל אחד ירוץ לטנק שלו.
אנו מגיעים לאזור הטנקים ובדיוק מתחילה התופת המפורסמת, עליה דיברו אחר כך כה הרבה. קולות נפץ נוראים, פגזים נשק קל, מטוסי מיג חולפים בגובה נמוך. אנו רצים לטנקים ומחפשים את אריה. ואכן רואים אותו מרחוק עומד בכיפת הטנק ומפעיל את מקלע המפקד לעבר מטוסי המיג, שחולפים ביעף. גרושקה ורובין רצים אף הם. רובין שואל אותי: "דני מה יהיה?" אני רועד, מזיע, הרגליים בקושי נשמעות. מגיעים לטנק, נשמעות צעקות: "לקפל הרשתות להיכנס לטנקים ולהתחיל לנוע אחרי תאני."
מתחילים בקיפול הרשת, מבצע לא פשוט, מגלגלים מהקרקע, תוך עלייה על הטנק, סיפור מההפטרה. בצה"ל היו עושים תחרות מי מקפל הכי מהר. כשאני מגיע לצריח עם חלק הרשת שגלגלתי. מתהפך מולי העולם ואני נופל מהצריח על הקרקע, נחבל בראש (למזלי חובש קסדה) וביד השמאלית. אני חש בכאב נורא שמפלח את היד. אריה רץ אלי, שמח על שאני בהכרה. עוזר לי להיכנס לטנק, אין ברירה, אין מה לעשות חייבים לזוז. איני יכול לעשות מאום עם היד השמאלית.
מתחילים לנוע והכאב נורא, אך הוא מפקס אותי ומפחית את הפחד ואת הבלבול. אני בתא הטען, סרוסי המפקד מכוון את אריה, דובלרו חבוי בתא התותחן. יש לי פריסקופ דרכו אני יכול לראות מעט מה קורה. בחוץ טנקים נעים, פגזים שורקים. אנו רואים טנק שלנו פורש זחל ונותר תקוע בשטח. מרחוק נראה טנק סורי עולה באש. פתאום דבר נורא: מטוס פנטום (או סקייהוק) עולה באש ומסתחרר לעבר הקרקע. ברור שאנשי המטוס אינם חיים. הרושם הוא שהוא עומד ליפול עלינו, פחד מוות. הוא נופל ממש סמוך ואנו שומעים קול נפץ נורא ממש לידינו.
ממשיכים לנוע. הערב יורד, חשיכה אופפת אותנו. קולות נפץ איומים, מתחילים קצת להתרגל. הכאב ביד איום, היד נפוחה, אי אפשר לעשות עימה מאום. מזל שאנו נעים בקבוצה גדולה וזה נוסך ביטחון. עוצרים במעין עמדות קרב. מסביב קולות אימים, אך הלילה והעובדה שאנו יחדיו, מפיגה מעט את האימה. מתחילים להיכנס למעין שגרה. עשיית צרכים, אוכל, הכול ביד אחת. אני לומד להפעיל את היד השמאלית כיד עזר. עדיין לא ירינו אף לא פגז. אין מושג מתי זה יהיה. אנו גם לא מבינים מה קורה, מה כל הבלאגן. תמיד שמענו בטירונות ובצמ"פ על ימי קרב ברמה, לא ממש חשבנו על כך וזה לא הטריד אותנו. היו לנו חברים שישר מצמ"פ הלכו לגדודי שריון בלא קורס וידענו שהם ברמה בגדוד קרבי. מה איתם? מארגנים שמירה כל שניים שומרים משך מספר שעות. אחד מביט קדימה אחד אחורה. מאחור יש מספר נגמשים וג'יפ אחד, מקדימה לא רואים מאום, למעט זיקוקים מעת לעת, הבזקי אור והעיקר שומעים פגזים מטוסים. השינה נוראה, הכאב לא מאפשר להירדם למרות העייפות.
בכל זאת ישנו מעט.
יום כיפור – מהאיקליפטוסים בג'וליס אל אדמת הבזלת ברמת הגולן / דניאל דליות אז דני סויסלוצקי
9.10
בוקר שני בשטח, מתחיל יום שלישי. אנו רואים תנועות טנקים מרחוק, מחליטים לתפוש אומץ ולירות. הפגזים נופלים קצר, מרחק גדול. מפסיקים. זזים פה ושם. עומדים. יורים, ארטילריה, מזל שאנו בטנקים. מדברים, אוכלים, מתוודים על הפחד הנורא. נזכרים במט"ז, מטווח זעיר עם כדורי טוטו בג'וליס. ושוב איכשהו עובר היום. מקווים שמאורעות הלילה הקודם לא יחזרו.
ביום הרביעי אנו מוצאים עצמנו במעין שטח כינוס, הרבה טנקים, נפגשים עם אחינו האבודים. שומעים נדמה לי כי שוורץ נהרג. שומעים כך נדמה לי כי ראטס נהרג. ואז אומר לי סרוסי המט"ק: "דני אתה לא יכול להמשיך כך. שפירא יהיה במקומך. אתה תישאר בינתיים כאן בשטח." בשטח עומד גבר ענק ואיתן, מלחשים כי זהו סווט, אחיו של סווט האגדי מחטיבה 7 ובאותה נשימה מלחשים כי סווט ההוא נהרג וכי האח לא יודע על כך. סווט מארגן כוחות, אנשי צוות בודדים כמוני לטנקים. הוא שואל אותי מה אני ואני עונה טען-קשר. הוא אומר לי לבוא איתו ומחביר אותי לעמיר נאור סג"מ ממדור נט"ר. עמיר לוקח אותי לטנק. בטנק יש נהג שלימים יהיה מ"מ שלי בגדוד טנקים ברמה (גדוד 53). איני זוכר את התותחן. עמיר קולט אותי בידידות. אנו טנק מ"מ בקרב מחלקה. יוצאים לדרך. אין לי מושג מה קורה, אבל מהר אנו בשדה קרב והפעם רציני. עמיר מעודד את התותחן, אני טוען פגז עם היד הכואבת. אם אני זוכר נכון, התותחן פוגע בטנק. עמיר צועק לעבר טנקים אחרים להתקדם, נדמה לי שהוא אפילו יורה לעברם כדי שיתקדמו. מסביב תופת. אני ניזון מקולו של עמיר, הוא אומר שבחוץ נורא, ואכן קולות מחרישי אוזניים. הוא עוצר ליד טנק פגוע שלנו ומודיע לנו שמצטרפים אלינו שני חבר'ה מהטנק. אחד הוא יהודה שפריר לימים סגנו של אבינועם ברוכין בקורס קמ"ט אליו הגעתי כעבור למעלה משנה לאחר המלחמה. אנחנו עכשיו שלושה בתא טען-קשר. אין אויר לנשימה. אני מחייך ליהודה ואומר בשארית אמונתי: "יהיה בסדר." הוא אומר: "למה עוד אין מילואימניקים?" הטנק נוסע. במצב הנוכחי מתקשים לשלוף פגזים מרצפת הטנק. עמיר עוצר ליד טנק פגוע ושולח את החבר השני להביא פגזים. אנו עומדים ממש צריח ליד צריח, הבחור יוצא תחת אש וחוזר חיוור אומר: "יש שם הרוגים במצב נורא אני לא מסוגל להיכנס." וכך ממשיכים, עושים אקרובטיקה ומוציאים מספר פגזים. יורים.
חניון טנקים שנפגעו בקרבות עמק הבכא. תוך 48 שעות מתום קרב הבלימה על עמק הבכא, הטנקים שופצו, חומשו, תודלקו וצוותו מחדש ורוב הטנקים חזרו לשימוש. גדוד 71 המחודש נערך עם 36 טנקים לקראת ההבקעה למובלעת הסורית. צילום: מרטין דה-בורס ז"ל. 13.10
נוסעים. הירי בחוץ נורא, ארטילריה, פגזי טנקים. עמיר אומר: "חבר'ה מכאן לא נצא חיים." ואז שומעים בקשר קול מדהים אולי של מג"ד אולי מ"פ: "חבר'ה הסורים בורחים, תמשיכו תמשיכו." והנה מגיע ערב ואנו מתכנסים בחניון לילה, הפעם ענק. עמיר מתיישב בכיסא המפקד ומתחיל לתת פקודות הזויות: "תתחילו לגרז, תעשו תיאום כוונות" ואנו מבינים שהוא מדבר מתוך שינה. ההרגשה קצת יותר טובה. סוף סוף מעט שקט. הרבה חברה, שומעים לראשונה חדשות ומבינים לראשונה שמדובר במלחמה וכי המלחמה מתנהלת גם בסיני ובתעלה. אוכלים מעט, שותים לראשונה קפה ונרדמים כהרוגים.
יום כיפור – מהאיקליפטוסים בג'וליס אל אדמת הבזלת ברמת הגולן / דניאל דליות אז דני סויסלוצקי
10.10
בבוקר מתעורר חניון הלילה לקול רעם אדיר. משאית דלק עולה באש, בתוכה איש נשרף ומתחתיה איש נשרף. המשאית עלתה באש עקב פגז שנורה מתוך טנק שלנו. בדיעבד התברר שהטנק בו נהרג סווט, הובא לחניון. בבוקר נכנס לטנק הפגוע טכנאי, כדי לבדוק אותו כולל את המערכות החשמליות. הוא לחץ על הדק התותח. בקנה היה פגז. הפגיעה היתה קטלנית ולא הותירה שום סיכוי לאנשים שנפגעו.
עמיר דיבר איתנו והחליט למצוא בית חם לשני האנשים העודפים בתא הטען-קשר. אותי הביא לצוות בן שלושה מילואימניקים שאמצו אותי לבן. עמיר אמר להם: "שמרו על הילד" ולי אמר: "כשיסתיים הכול, תחזור לג'וליס ותגיד שחזרת."
כך תמו ימי הבלימה ושהותי בגדוד 71. הייתי מספר ימים עם המילואימניקים, שהיו מקסימים וממזרים ודאגו ל'ילד' שנפל לחיקם. עם המילואימניקים היינו בטנק שחבר לגדוד מילואים, שנע באורח עורפי למדי. ספגנו אש אך לא ירינו. ואז גיליתי את גדוד 53 'הסופה מגולן'. צוותתי כטען-קשר לטנק. בשלב ההוא כבר לא הייתה מלחמת תנועה, בכל אופן בפלוגה בה הייתי ויותר שמרנו על החזית הסוערת עד להפסקת האש.
כמובן שג'וליס נשכחה ועלתה בעשן. ונשארתי לעד בגדוד 53 (למעט תקופה בת מספר חודשים לצורך קמ"ט בו נכשלתי). ביליתי עימו את החורף הנורא של 74' בכפרים חרפה, חאלס ומזרעת בית ג'אן, אך זה באמת סיפור אחר.
והיד? אט אט התפוגג הכאב והיד חזרה לתפקוד סביר. בעת לימודי רפואה שעשיתי לאחר הצבא, ביקשתי שיעשו צילום רנטגן בעת עבודה בבית חולים, באמתלה של כאב עז. בצילום נראה סימן של שבר ישן.
גדוד 71, 1973 מלחמת יום כיפור / עמיר נאור
9.10
מלא אירועים יש באמתחתי והתרחשו לנגד עיניי חלקם מצחיקים וחלקם עצובים. אין ספק במהלך הימים הבאים, אישיותי, נפשי וכול השאר השתנו לגמרי.
אספר את המשפיע מכולם שהתחיל בסירוב פקודה שלי לסגת. אמרתי בקול חלוש במערכת הקשר: "לא נסיגה, אני נשאר פה". ולפתע בקשר קול עמוק (המג"ד כנראה): "זו לא נסיגה אנחנו הולכים לעזור לכוח אחר."
ירדתי מהעץ שעליתי עליו והתחלתי לנוע אחרי המג"ד – רטס ז"ל והמ"פ – רז ז"ל, נסענו לכוון החרמונית בציר 'קזוארינה' מדרום לחרמונית. אנחנו בדהרה כשאני מאחורי המ"פ והוא משמאלו של המג"ד. עשן של פיצוצים, פגזים מתפוצצים, האדמה רותחת, שמש יוקדת ואבק רב מסביב. לפתע פיצוץ וטנק המג"ד נעצר, נפגע וכולנו בלמנו את הדהרה על פני המישור.
התחלנו לנוע אחרי המ"פ והתחלנו לטפס במעלה השביל לכוון העמדות שמתחת לחרמונית. לפתע מימין ראיתי פיתחה, בה רואים את כול העמק והוא מלא בטנקי אויב. חתכתי ימינה בלי לחשוב והתחלתי לירות לכוון הטנקים שהתגלו לעיניי.
כשראיתי שישנם טנקים שממשיכים לכוון החרמונית, הודעתי ל'גורים' שלי שיתכוננו כי בעוד רגע יתגלו טנקים מולם והם עולים מהעמק. תוך זמן קצר יחסית נגמרו לי הפגזים ורציתי לנוע לאחור על מנת לחפש תחמושת.
טנק שעמד מימיני סימן לי בדגלים לעצור, רשתות הקשר היו שונות ולא קלטנו (אני לא זוכר באיזה רשת זכינו לדבר). אבל זה קרה והוא אומר לי לא לזוז אחורה ואני מנסה לומר לו שאין לי תחמושת ולא מצליח. קהלני הוא זה שדיבר אלי ולא רצה שאחרים יראו שמישהו נוסע אחורה וכך עמדתי בעמדת אש וצלפתי על האפיסקופים של הסורים, עם מקלע 0.3 שלי ו'המקביל' של התותחן.
כאשר האש פסקה עליתי לכוון העמדות לאסוף את ה'גורים'. מצאתי לצערי את אפרים ללא רוח חיים ואת המ"פ פצוע אנושות וכך כשהוא בזרועותיי, העברתי אותו לזחל"ם פינוי אך הוא לא צלח. חזרתי לכוחותיי וחברנו לגדוד 77 בפיקודו של קהלני.
מקרה שהיה – מלחמה / עופר לוטקר
5.10
בערב יום כיפור, שישי בבוקר ט' בתשרי תשל"ד 5.10.1973, עמדנו שוב מסודרים בשלשות ברחבת המסדרים עוד לפני השעה 7. היתה בינינו התרגשות גדולה. די נדיר למצוא את עצמך בקורס קצינים ולצאת הביתה שבוע אחרי שבוע. אומנם יום כיפור הוא חג בעייתי. אי אפשר לבלות, הכל סגור. אבל לחזור הביתה, למיטה, לסעודה המפסקת של המשפחה, למפגש המשפחתי הרחב בסוף הצום. אלה החוויות שאתה מתגעגע אליהן כשאתה רחוק מהבית.
רוב הצוערים היו חניכי קורס שריון וקורס תותחנים. היו גם צוערים מחילות אחרים אך איתם היה לנו פחות קשר. האוטובוסים כבר חיכו לנו בחנייה וכל מה רצינו היה לקחת את הציוד, לעלות לאוטובוסים ולנסוע הביתה בתקווה להגיע לפני כניסת הצום.
פתאום הודיעו לנו כי צוערי התותחנים יכולים לעלות על האוטובוסים ולצאת הביתה ואילו אנו חניכי/צוערי השריון נשארים כאן על הרחבה.
חכינו אבל עוד לא ידענו למה לא נותנים לנו לצאת הביתה. הצפוניים שבינינו התחילו להתרגז וחששו שלא יספיקו להגיע הביתה לפני כניסת הצום. בערב יום כיפור, בסביבות השעה 2 בצהריים התנועה במדינה מתחילה להיות דלילה וקשה לתפוס טרמפים.
אחרי 8 בבוקר הודיעו לנו שאנו מוקפצים לאזור הצפון (כנראה לרמת הגולן), כי יש מתיחות באזור, שבעקבותיה הועלתה רמת הכוננות ושאנו מיועדים להיות תגבורת לכוחות שבאזור.
בגלל שיום כיפור התקרב הוחלט כי יעלו אותנו בטיסה משדה התעופה הצבאי שבחצור ולא ישירות באוטובוס ממצפה רמון לרמת הגולן.
בזמן שחיכינו שייתנו לנו פקודה לעלות לאוטובוסים, יואל אנג'ל ז"ל, שהיה צוער שיריון כמונו, עלה על האוטובוס של התותחנים כי היה לו חשוב לצאת הביתה. מאז לא ראיתי אותו יותר. הוא נהרג במלחמה שעוד תבוא.
עליתי על האוטובוס יחד עם שאר הצוערים. אנחנו צוערי טנק השוט (צנטוריון משופר) נסענו לרמה בעוד שצוערי המג"ח עלו על אוטובוס נפרד וירדו דרומה לסיני. האבדות בין צוערי הקורס בסיני היו קשות יותר. בסיום המלחמה הסתבר כי 4 מצוערי המג"ח (שכולם היו בוגרי הפנימיה הצבאית) היו יחד בטנק שניפגע מטיל סאגר או מפגז טנק. לצערנו כולם נהרגו בטנק – "טנק הצוערים".
נסענו באוטובוס לשה התעופה שבחצור משם תיכננו להטיס אותנו לשדה התעופה במחניים ומשם באוטובוסים למחנה פילון כדי לקבל טנקים ולהכין אותם לכוננות.
לפני חצור עצר נהג האוטובוס בצומת מסמיה כדי שנאכל משהו ולהתרעננות. היה שם טלפון ציבורי. צלצלתי למשרד של אבא שלי (לא זוכר למה לא צלצלתי הביתה לאימא שלי, אולי ניסיתי ולא היתה תשובה). המזכירה שלו העבירה אותי אליו. (אז, דרך אגב, נהגו לעבוד בימי שישי, כמעט כולם).
סיפרתי לו שלמרות מה שאמרתי להם בשבוע שעבר (בראש השנה), לא אוכל להגיע הביתה לסעודה המפסקת ושאני נאלץ להישאר בצבא ביום כיפור. מעלים אותנו לצפון יחד עם חברי מקורס הקצינים. לא סיפרתי יותר מידי כי פחדתי מביטחון שדה, אבל רציתי שלא ידאגו לי בבית ושיבינו למה לא אגיע הביתה.
בכל שירותי הצבאי מאוגוסט 1972 תמיד הגעתי לחופשות סוף השבוע המתוכננות. הורי, שאני הבן הבכור שלהם, לא הכירו מצב שבו אני אומר שאגיע הביתה ולא מגיע. (אלא אם נשארתי שומר ואז קבלתי פיצוי בשבוע שאחרי).
היתה זאת שיחת הטלפון האחרונה עם הורי עד אחרי סוף המלחמה. לאורך כל מלחמת יום כיפור הם לא ידעו איפה אני, מה קורה איתי ואם אני בחיים. השמועות היו רעות ואימא שלי לקחה את זה מאוד קשה. העובדה שלא הצליחה לדבר עם איתי לפני שהמלחמה התחילה ולא ידעה לכל אורכה מה קורה איתי, השפיעה על בריאותה.
הגענו לשדה התעופה בחצור. זאת היתה הפעם הראשונה שלי בבסיס של חיל האוויר. הכל נראה מסודר ומתוקתק.
על מסלול ההמראה המתינה דקוטה צבאית אפורה. זאת הפעם הראשונה בחיי שטסתי במטוס צבאי ועוד בדקוטה. עם הגלגל האחורי הנמוך והישיבה על ספסלי הבד הלא נוחים. עד לתחילת המלחמה ידעתי שיום כיפור הוא החג הקדוש ביותר ליהודים ושאין מצב בעולם שעושים בו משהו. תפישת העולם שגדלתי בה היתה שביום כיפור הולכים לבית כנסת, לא נוסעים (גם לא רוכבים על אופניים), מסתובבים עם החבר'ה מהשכבה על יד בית הכנסת, לא אוכלים ובטח שלא שותים.
הדקוטה הטיסה אותנו לשדה התעופה במחניים ושם חיכה לנו אוטובוס שלקח אותנו למחנה פילון. כשהגענו לפני כניסת יום כיפור היתה כבר במחנה אווירה מתוחה ותכונה צבאית. סיפרו לנו שלא תהיה סעודה מפסקת מסודרת ושכל אחד ייקח ממנות הקרב ויאכל משהו לפני כניסת הצום. לא בטוח שכולם אכלו וגם מי שאכל עשה זאת בצורה פרטיזנית – אכלנו מקופסאות שימורים שהיו במנות הקרב. זו לא היתה אווירה של יום כיפור.
הודיעו לנו שאנו משובצים יחד עם מפקדים ואנשי צוות שהגיעו מבית הספר להדרכת מקצועות שריון שבג'וליס וממתקן מצאלים ושנהפוך להיות גדוד נוסף בחטיבה 7 – גדוד 71.
למרות שהיינו בבה"ד 1 וסיימנו קורס מפקדי טנקים, לא הסכימו להפוך את רובנו למפקדי טנק ושובצנו כאנשי צוות. אני שובצתי כטען קשר.
כמו שכבר כתבתי, רובנו ילידי 1954 – מחזור גיוס אוגוסט 1972 ולא היה לנו ניסיון קרבי בכלל. אני לא בטוח שלקצינים שהיו איתנו בגדוד 71 היה ניסיון קרבי. רובם היו כל חייהם מדריכים במקצועות בג'וליס או מדריכי אימונים בצאלים ואני לא יודע אם אי פעם פיקדו על טנק, שלא במסגרת תרגיל.
שלחו אותנו לאפסנאות לחתום על ציוד קרבי אישי ועל ציוד לטנק. כשחזרנו מהאפסנאות ראינו שכבר הביאו לנו ארגזי תחמושת. בטנק שוט יש 72 פגזים שמסודרים בצורה מסויימת בבטן הטנק ולסדר אותם זו לא מלאכה פשוטה, ממש קשה פיזית.
בינתיים המשכנו להיות בצום אך אחרי חצות לא יכולתי יותר וישבנו לאכול מנות קרב. עד היום אני זוכר איך יהודה שפריר, הדתי היחידי שהיה איתנו בבה"ד 1 כצוער מ'השוטים', לא היה מוכן לאכול.
אחרי אמצע הלילה כשסיימנו לחמש ולזווד את הטנקים כינסו את הפלוגה ואמרו לנו כי יש התגברות של המתיחות בצפון ושמתכננים להעלות אותנו למחרת (יום כיפור) באוטובוסים לרמה, כדי לתגבר את פריסת חטיבה 7 בחלק המרכזי דרומי של הרמה ושאנו, גדוד 71, נהיה באזור צומת ווסט.
היינו גדוד שנבנה טלאי על טלאי בצורה מהירה ולעניות דעתי ללא מחשבה עמוקה ותיכנון חושב. ממרחקי הזמן אני מבין שהקמת הגדוד בחטא יסודה. לא היינו גדוד מסודר, לא התאמנו אף פעם יחד, רובנו לא הכיר אחד את השני ובטח לא את המפקדים שלו. לפני המלחמה לא פגשנו את המג"ד משולם רטס ז"ל ואת סגנו גדעון ויילר ז"ל. גם את המ"פ שלנו לא היכרתי. הגדוד היה אסופה של חיילי שריון מכל מיני בסיסים שונים, שלא הכירו אחד את השני (למעט קבוצות אנשים שהגיעו מאותו בסיס), לא התאמנו אף פעם ביחד, לא באימון הטנק בודד ובטח שלא באימוני מחלקה, פלוגה וגדוד. אני לא יודע אם המג"ד ידע מה טיב הקצינים שהתכוון לצאת איתם לקרב ומה רמת אנשי הצוות.
לא היכרנו את השטח ברמת הגולן. מהקורסים ידענו שיש רמה. מהגיאוגרפיה בתיכון ידענו שברמת הגולן, שנכבשה במלחמת ששת הימים, יש תילים. ידענו גם שיש ביצורים ותעלת נ"ט שהוקמו אחרי מלחמת ששת הימים כדי לנסות ולמנוע תקיפה של הצבא הסורי. לא ידענו איך נראים בשטח מוצב ותעלת נ"ט כי לא לקחו אותנו לסיור ואני הכרתי את הרמה רק מהטיולים ומסעות שעשיתי עם הוריי בזמן לימודי בתיכון.
הטנקים המוכנים התחילו לעלות על מובילים, לצומת ווסט, כשלכל מוביל הצטרף בשלב זה נהג הטנק. שאר הצוות היה מתוכנן לעלות באוטובוסים לקראת הצהריים. בקשו שנמלא שיבוצים קרביים ואמרו שכשנגיע לצומת נתפרש בחניון הגדודי בהדגשה על חשיבות רשתות ההסוואה על כל הטנקים ושלמחרת ביום ראשון נתחיל בסיורי שטח להכרת השטח הסורי שמולנו והאזור שבו אנו פרושים.
אני לא זוכר אם, איפה וכמה זמן ישנו בלילה.
מקרה שהיה – מלחמה / עופר לוטקר
6.10
בבוקר שמנו לב שהמחנה התחיל להתרוקן מטנקים ותנועת המובילים ערה. הודיעו לנו להכין את הציוד האישי שלנו ולהתכונן לנסיעה. למרות שהיינו צוערים, חניכים לקראת סיום בה"ד 1, אנשים אינטליגנטיים, לא שיתפו אותנו בדבר. בדיעבד הסתבר שכנראה אף אחד מסביבנו לא ידע באמת מה הולך לקרות. לא ידענו שעומדת לפרוץ מלחמה בצהריים.
בסביבות 12:30 עלינו על האוטובוסים ושמנו את הקיטבגים בתא המטען מתוך מטרה שכשנגיע לווסט, נאחסן אותם בתאי הזיווד החיצוניים בטנק.
הגענו לצומת ווסט בסביבות 13:45-13:50. עם הירידה מהאוטובוס ואני לא בטוח אם כולם הספיקו לרדת, שמענו שריקה אדירה מהשמיים וארבעה מטוסי קרב סוריים, עברו מעלינו ומעל הטנקים עם רשתות ההסוואה, הטילו פצצות וטסו הלאה. לא זכור לי שנגרם נזק כל שהוא. חלק מהנהגים, שהיו על הטנקים באותו רגע, אזרו אומץ וניסו לירות במטוסים שחלפו עם מקלעי ה-0.5 שבצריח, וכל זאת מתחת לרשתות ההסוואה. אף אחד לא פגע.
אחרי הבלבול וחוסר ההבנה הראשוני, שנמשך דקה או קצת יותר, (כמו שכתבתי, מעולם לא חווינו חוויית קרב אמיתית) הגענו לטנקים שלנו. לא הבנו מה קורה. גם לא סיפרו לנו. השמועה היתה שזו כנראה איזו תקרית מקומית.
קבלנו הוראה לקפל רשתות ולהיות מוכנים לתזוזה תוך דקות. רעם המנועים התחיל למלא את חלל האוויר. מהקשר הבנתי (כטען קשר שמעתי גם את הרשת הפלוגתית) שאנחנו ניסע לכיוון הר החרמונית (איפה זה?) לצידי הכביש. המפקד נתן פקודה והתחלנו בנסיעה תוך שמירה על כל כללי הבטיחות והזהירות שלימדו אותנו. לא לחצות שטחים חקלאיים, לא לדרוס יבולים, לא לעלות על צינורות השקיה. אם דבר כזה קרה בזמן האימונים, החקלאים התלוננו ישירות לשר הביטחון, תבעו נזקים מהצבא ומי שעשה זאת עמד למשפט ויכול היה להיכנס לכלא. אחרי כמה דקות של נסיעה התקבלה הודעה בקשר שחייבים לעלות על הכביש או על דרכי עפר ולסוע כמה שיותר מהר לכיוון החרמונית מכיוון שטנקים סוריים מנסים לחצות את הגבול באזור שלנו. קשה נורא להפר כללים. מה שהטמיעו בך בקורסים מחלחל. אבל פתאום מצאנו את עצמנו חוצים כביש ללא צמיגים, עולים על צינורות השקייה. כמעט חילול קודש. כבר הספקנו לשכוח שהיום יום כיפור .
לא ידעתי מה זו החרמונית. היו לנו מפות וידענו לנווט לכיוון כשכל הזמן מזרזים אותנו בקשר להגיע לאזור כמה שיותר מהר.
לחרמונית הגענו בסביבות השעה 15:30 וקבלנו פקודה להתפרס לפי מחלקות באזור הדרומי. התחיל קרב מול הטנקים הסוריים וירו עלינו פגזי טנקים ופגזי ארטילריה מכל הכיוונים.
נכנסנו, בלי שהיה לנו מושג, לשלושה שבועות של מלחמה קשה, אכזרית ועיקשת. עם הרבה הרוגים ופצועים בגדוד. אחרי שלושה-ארבעה ימים (בסביבות ה-10 באוקטובר) של לחימה עיקשת, שרידי גדוד 71 צורפו לגדוד 77, בפיקודו של אביגדור קהלני כתגבור לקראת הפריצה לשטח סוריה לכיוון מזרעת בית ג'אן.
ככה התחילה המלחמה שלי, שעד היום נחשבת לקשה ביותר בתולדות מדינת ישראל. בלי פיסת מידע, בלי לדעת מה אנחנו צריכים לעשות (חוץ מאשר לבלום את האויב הסורי – את עשרות ומאות הטנקים שמולנו), כמה זמן זה יימשך (נאיביים אמרתי!) ואיך מתפקדים בצורה הטובה ביותר, כמו שלמדנו.
כל זה בלי שהיכרנו בכלל את המפקדים שלנו ואת חלק מהלוחמים שלצידנו. את אלה שאנחנו נלחמים איתם, מנסים לתפקד איתם כצוות, להציל חיים, להוציא פצועים והרוגים מהטנקים הפגועים. בלשון המעטה, תחושה מאוד לא נעימה לחבר'ה צעירים שללא כל ניסיון קרבי נכנסים לקרב טנקים – אחד הקשים בתולדות מדינת ישראל.
אבל זה מה שהיה – מלחמה.
במחשבה שנייה, אולי התחלנו להבין שאנחנו נכנסים למלחמה.
מנוחת לוחמים, שיקום והצטיידות במחנה 'ירדן' אחרי הקרב ב'עמק הבכא'. צוות 2א' מפלוגה מ' מימין: שלמה גל, נחמיה ברנשטיין ז"ל, אלעזר לויה, מרטין דה-בורס ז"ל. 8.10
גדוד 71 במלחמת יום הכיפורים, 5-7 באוקטובר/ אמיר שביט
6.10
- בשבת לפנות בוקר נאספנו הקצינים לתדריך גדודי ולראשונה פגשתי את מפקדי הפלוגות והגדוד. את התדריך סיכם המג"ד משולם ראטס במילים אלו: "קחו עמכם הרבה קרם הגנה, אנחנו נשתזף שבוע-שבועיים בשטח. במידה והסורים ישתטו ויפתחו ביום קרב, נכה אותם שוק על ירך". הגדוד יצא על זחלים לצומת וואסט ואני שהכרתי את כבישי רמת הגולן מטיולים רבים שערכתי כנער, מוניתי להוביל את המאסף על גבי אוטובוס ולהתייצב בשעה 14:00 בצומת. בהביני כי בשבועיים הקרובים נשהה בשטח בתנאי שדה, החלטתי שממחנה פילון אני יוצא נקי ויהי מה. העובדות שבאזור הימ"ח לא היו מקלחות וגם שברשותי לא היה כל אמצעי מינוע, לא מנעו ממני לבצע את תוכניתי. וכך, עם דמדומי בוקר בשבת 6 באוקטובר, תחת זרם מים קפואים של ברז כיבוי אש בקוטר עשרה ס"מ, התרחצתי ולבשתי סט בגדים נקיים. מן הסתם הייתי אחד החיילים היותר נקיים שיצאו למלחמת יוה"כ.
- לקראת שבת בצהריים העליתי על האוטובוס את שארית מפקדת הגדוד ויצאנו ממחנה פילון, דרך גשר בנות יעקב וכביש הנפט בואך צומת וואסט. הגעתי לשטח הכינוס בשעה 13:50 וירדתי מהאוטובוס, על מנת לכוון אותו בהילוך אחורי למפרץ חנייה מאולתר (כמו כל שריונאי שבגנים שלו צרובה האקסיומה שלא חונים על ציר ראשי). לפתע ראיתי רביעיית מטוסי סילון, הטסים במבנה למרגלות החרמון ממזרח למערב. התפלאתי שחיל האוויר טס ביום כיפור שכן המחשבה שאלו מטוסי אויב, לא הייתה כלל בגדר אופציה. גם כשהמטוסים פנו לכווננו וזיהיתי בברור שאלו מיגים, עדיין לא הפנמתי. כיליד נווה מגן ברור היה לי שמטוסי אויב הנמצאים בתחומי מדינת ישראל, יכולים להיות רק במצב צבירה אחד: שרופים, מרוסקים ובוערים. בהיותם כמה מאות מטרים מצפון לי, ניתקו מספר מכלים חומים (שנדמו בעיני כביצי נמלים) מכנפי המטוסים והחלו דואים חרישית לעברנו. בהיתי במעופם כאילו הייתי צופה בסרט קולנוע. המטוסים חלפו בקרבה כה רבה עד שהבחנתי בברור בראשי הטייסים בתוך קסדותיהם הלבנות. או אז נפתחו שערי הגיהינום: בנוסף לפצצות המטוסים שהתפוצצו במרחב וזרעו מטר רסיסי בזלת לכל עבר, התחילה הפגזה ארטילרית. נוסעי האוטובוס נמלטו איש לנפשו ואני פתחתי בריצה לחפש היכן מסתתר הטנק שלי, שהיה תחת רשת הסוואה בשטח הלא מוכר.
גדוד 71 במלחמת יום הכיפורים, 5-7 באוקטובר/ אמיר שביט
7.10
- בבקר יום ראשון 7.10.73, קיבלנו פקודה לעלות על הר החרמונית ולפגוע בכל טנק סורי שנזהה במרחב. על גבי קו הרכס של החרמונית, נפרשו שרידי הגדוד ומיד התברר שההחלטה לתפוס עמדות על ההר, היתה שגויה. השמש סנוורה את עינינו ומנעה את האפשרות לצפות מזרחה. עליית הגדוד לרכס ההר זוהתה על ידי הסורים שהגיבו בהפגזה מסיבית שגרמה לפצועים רבים. דקות אח"כ נחסמה רשת הקשר בזעקות הצוות של נח פונטפרו: "המ"פ נפגע, המ"פ פצוע, תביאו חילוץ…" בנוסף להשפעה המוראלית של הצעקות ברשת הפלוגתית, לא ניתן היה לנהל כל תעבורת קשר חיצונית לצרכים מבצעיים. הצפיפות על גב הרכס מנעה אפשרות להתקרב לטנק של נח. בלית ברירה, גמעתי את המרחק בריצה ועליתי על טנק המ"פ. פתחי הצריח היו סגורים ונעולים. בקשותיי, זעקותיי ותחנוניי שיאפשרו לי להיכנס לטנק, לא הועילו. בצר לי פניתי לשימוש באמצעים כוחניים ובעזרת קנה העוזי הצלחתי לפתוח את מכסה כיפת המפקד. משנכנסתי ניתקתי את אנשי הצריח מהחיבור לקשר חוץ, חבשתי את נח והשכבתי אותו בסל התרמילים. הבחנתי כי טנקים רבים עומדים במעלה הדרך הצרה המובילה לפסגת החרמונית, כך שלא היה ניתן לפנות את הציר לתנועה מערבה, בפרק זמן סביר שהיה קריטי להצלת חייו של המ"פ. בנסיבות אלו הפתרון היחיד שעלה בדעתי, היה פינוי דרך השטח בנסיעה במורד הצלע המערבית של החרמונית, לכוון מרום גולן. על מנת להקטין את הסיכוי של אובדן הבלמים במהלך הירידה, נסענו כשהטנק עם הגב לאחור אך המנוע משולב בהילוך קדמי. את נח הפקדתי בידיו של המג"ד בצומת מרום גולן וחזרתי לעמדות קרב. (סיפור המשך הפינוי של נח עד הגיעו לבית החולים – לא פחות מרתק).
גדוד 71 במלחמת יום הכיפורים / דוד תאני
6.10
בשבת בבוקר בשעה 10:00, השתתפתי בתדריך מ"פים אצל מח"ט 7, יאנוש בן-גל. בתדריך אמר יאנוש לראשונה שהפעם מדובר במלחמה כוללת שתפרוץ היום, עדיין לא ברור אם בצהריים או בערב. חזרנו לשטחי הכינוס, שמנו פאנלים צהובים מאחורי הצריחים של הטנקים וצבענו את הסיפונים בלבן – כל זאת לזיהוי מטוסים של כוחותינו.
עם פתיחה באש של הארטילריה וחיל האוויר הסורי קרוב לשעה 14:00 בצהריים, קיבלנו הוראה לצאת במהירות לעמדות ליד מוצב 103, קרוב למג'דל שאמס. במשך מספר שעות ניהלנו ירי מול טנקים סורים שהיו בגזרה.
לפנות ערב קיבלתי פקודה לחבור – הטנק שלי עם עוד שני טנקים – לחטיבת גולני, ת.פ. המח"ט. קיבלנו פקודה לנוע לכוון הרכבל התחתון, לאור כיבוש מוצב החרמון על ידי כוח קומנדו סורי. כשהתחלנו לטפס על ההר, ראינו מעלינו מסוקים סוריים שהיו כנראה אלה שהנחיתו את הכוחות ליד המוצב. ירינו עליהם, אך לצערנו לא פגענו. בין השאר יריתי פגז ח"ש שהיה בקנה, בזווית כינון כל כך גבוהה שהוא הגיע כנראה ליד דמשק…
בצענו חניון לילה ברכבל התחתון. בשלב מסוים אחד הטנקים זיהה דמויות מתקרבות ועל פי התרגולת פתח באש. נשמעו צעקות בעברית וחדלתי מיד את האש. למזלנו איש לא נפגע. הסתבר שמדובר בכמה חיילים שהצליחו לברוח מהמוצב. למחרת, יום ראשון, קיבלנו פקודה להתארגן לעלייה לכיבוש החרמון מחדש.
גדוד 71 במלחמת יום הכיפורים / דוד תאני
8.10
ביום שני בבוקר עליתי אל ההר עם טנק נוסף בראש הטור הממונע של גולני. הטנק השלישי היה מאחור. לא הבנתי אז ואיני מבין גם היום, למה עלינו כך – לאור היום, על ציר אחד שנשלט בתצפית ובאש, ללא סיוע ארטילרי ואווירי, ללא אפשרות פריסה ותמרון – מצד אחד מצוק ומצד שני תהום, כל זאת בכיוון ובמקום הצפוי ביותר לכוח הסורי שמשם נגיע. בשלב מסוים נתקלנו במיקוש על הציר שמנע מאיתנו להתקדם. הסורים ירו עלינו בתול"רים B-10.
הערכות ממצב של התחפרות ובלימה, לקראת ההבקעה למובלעת הסורית בציר 'צין' הצפוני, מבניאס עד מזרעת בית ג'אן. צילום: מרטין דה-בורס ז"ל. תאריך 15.10
הטנק שלי נפגע, וכל האפיסקופים והפריטלסקופ נשברו. אני עם מדף פתוח כיוונתי ככל שיכולתי את הצריח וירינו מקביל וגם פגזים. באותו שלב נפגעתי מרסיסים ביד ובעין. גולני פינו את המוקשים והמשכנו עוד קצת על הציר, אך לאור כמות הנפגעים הרבה מול הכוח הסורי העדיף, קיבלנו פקודת נסיגה. למזלנו עלה ענן בינינו ובין הכוח הסורי, מה שיצר מיסוך שהקל על הנסיגה.
ירדנו מהחרמון להתארגנות ו"ליקוק הפצעים". זכור לי שבירידה מההר, הנהג שלי ביצע בלימה חזקה באחד הסיבובים והטנק כמעט החליק לתהום. הזחלים של ה'שוט', ללא רפידות
גומי, מן הסתם לא ממש מתאימים לנסיעה על כביש, במיוחד לא באזור הררי.
למחרת בצהריים קיבלנו הוראה לנוע לבוקעתה, לסייע לפלוגת הסיור של חטיבה 7 שעלתה על מארב של קומנדו סורי. כשהגענו לאזור כבר פינו את הפצועים שלנו מהשטח, אבל הספקנו להרוג כמה חיילי קומנדו סורי שעוד נותרו באזור.
שם שמעתי על ההרוג הראשון שהכרתי – מפקד פלס"ר 7 אורי כרשני ז"ל, שהתחתן שלושה שבועות לפני המלחמה.
לאחר מכן הגענו לתאג"ד שהיה על הכביש ליד בוקעתה והוחלט לפנות אותי לבית חולים, כדי לבדוק מה קורה עם הפגיעה בעין – כדי שחס וחלילה לא אאבד אותה. הייתי יום אחד בטיפולים בבית החולים בצפת, כשלרופאים נראה שהעין לא בסכנה מיידית. הרסיסים נותרו בעין עד היום, מה שמפתיע מחדש רופאי עיניים שעשו לי מדי פעם בדיקות למעקב.
אחרי יום בבית החולים העבירו אותי לבית הבראה בנהרייה. למחרת הגיעו לבית ההבראה קציני שלישות מפיקוד צפון, שביקשו מקציני וחילי שריון שמסוגלים – לחזור למלחמה, כי מצבת כוח האדם הכשיר במצב חמור.
אני וקצין טנקים נוסף היו היחידים שחזרו אתם.
תחילת הסתיו / דוד רוזן
6.10
יום שבת, 6 באוקטובר 1973, 14:00, צומת ווסט, רמת הגולן
מיג 21 סורי מפציץ את האזור בו חונים טנקים בלתי מאוישים הפזורים בשטח, בדיוק ברגע הגעתנו למקום באוטובוסים מהימח"ים, לאחר שבמשך הלילה זיוודנו וחימשנו את הכלים הכבדים שהובלו למקום במובילים ולאחר שהוטסנו מחצור במטוס תובלה 'הרקולס' לשדה התעופה הצבאי במחניים.
אות הפתיחה של טבילת האש. יורדים במהירות מהאוטובוסים, עולים על הטנקים הערוכים לפעילות ונעים מזרחה. דומה שהמדובר בתקרית מקומית חריגה, ותו לא.
אנו נעים בטנקים מזרחה לכיוון מרום גולן. הכוח שלנו מונה שלושה טנקים בפיקודו של סגן דוד תאני, מפקד מגמת תותחנות שוט בביסל"ש. תאני, סמ"פ פלוגה א' בפיקודו של משה רז ז"ל, מכונה בקשר 'משנה כנסת'. הוא הגיע להדרכה במדור תותחנות לאחר ששירת ברמת הגולן. למזלנו, והואיל ועבור רובנו זה הביקור הראשון ברמת הגולן, מכיר תאני היטב את השטח. תאני מגלה קור רוח ושקט נפשי לאורך כל הדרך. צפונית-מערבית לקיבוץ מרום גולן אנו מבצעים פנייה של תשעים מעלות לכיוון בוקעתא, דרך תל חרמונית, לאזור מוצב 103, ובהמשך להר ורדה.
בשעות הערב המאוחרות של מוצאי יום הכיפורים אנו מקבלים הוראה ברשת הקשר הגדודית להעביר תדר במכשירי הקשר. אנו מתנתקים מגדוד 71, ומרגע זה עוברים לפיקודו של מח"ט גולני, אל"מ אמיר דרורי. על פי פקודה אנו נעים לכיוון החרמון, מגיעים לרחבת הרכבל התחתון ונערכים להגנה על המוצב התחתון לאחר שהודיעונו על נפילת המוצב העליון.
תחילת הסתיו / דוד רוזן
7.10
יום א', 7 באוקטובר 1973
אנחנו מקבלים הוראה לנוע דרומה, על מנת לסייע לפלס"ר 7 בקרב מול קומנדו סורי. זמן קצר אחרי אנו מקבלים הוראה לחזור לחרמון.
אגב, לאחר המלחמה התברר לי שבאותו הקרב של פלס"ר 7 נהרג חברי, סגן אורי מור יוסף, מ"מ בפלס"ר. אורי ז"ל למד איתי בליד"ה.
ברחבת הרכבל התחתון אנו יורדים מהטנק על מנת לחלץ את העצמות לאחר כשלושים שעות רצופות. ברחבה מצויים חיילים רבים מחטיבת גולני. אחד מהם קולט בטרנזיסטור את החדשות, ולפיהן המצרים חצו את תעלת סואץ. למי שעוד נותר עם ספק כלשהו, מתברר בצורה חד משמעית, שאנו מצויים במלחמה – ולא בדיוק היום השביעי של מלחמת ששת הימים. החבר'ה מגולני מביאים בקומנדקר טייס סורי שנפצע לאחר שמסוקו הופל. הוא שוכב פצוע ורועד כולו.
בערב מודיעים לנו על כוונה לצאת למתקפה לצורך השתלטות על המוצב העליון, כאשר הטנקים מתוכננים לנסוע באורות מלאים בכביש הצר שבין הרכבל התחתון לרכבל העליון. בהמשך מודיעים על ביטול התכנית ודחיית ההתקפה לשעות המוקדמות של הבוקר שלמחרת.
אנו נערכים שוב להגנה על המוצב התחתון, כאשר ההוראה היא שכל תנועה שמגיעה מכיוון מעלה החרמון כלפי מטה מחייבת פתיחה באש. ואכן, נשמעת תנועה כזאת. אנו פותחים באש מקלעים, אולם שומעים צעקות בעברית. למזלנו, החטאנו. מתברר, שהיו אלה חיילים ממוצב החרמון שהצליחו לחמוק ולרדת במורד. בין החיילים שהגיעו במהלך הלילה היה מפקד המוצב, שסיפר את אשר קרה.
הוראות הפתיחה באש השתנו, ונאלצנו גם לאבחן שהמדובר רק בכוחות אויב ולפתוח באש בהתאם.
תחילת הסתיו / דוד רוזן
8.10
יום ב', 8 באוקטובר 1973
השכם בבוקר אנו יושבים עם מח"ט גולני לתדרוך. התכנית היא כדלקמן: הטנק של 'משנה כנסת' מוביל בראש השיירה בכביש, ואחריו הטנק שלנו, בהמשך שיירת מפקדת החטיבה, וסוגר את השיירה הטנק השלישי.
במקביל עולים חיילי גולני רגלית בשני צירים על ההר, כאשר הכוונה היא להתקדם במקביל. ידוע שהקומנדו הסורי הניח מוקשים לרוחב הכביש בעיקולים והכין מארבים בהתאם.
התחושה של כל אחד מאתנו – הטנקיסטים – לאחר התדרוך, מתברר, לא קלה. אולם אנו נמנעים מלבטאה כדי לא להוריד את המורל. אין יכולת תמרון לטנקים בכביש צר, כאשר מצד אחד דופן ההר ומצד שני רובצת תהום. בשעה 10:00 מתחילה התנועה כלפי מעלה.
באחד העיקולים נכנס חבלן של גולני מתחת לטנק של תאני, לוקח עמו את הטלפון האחורי ומכוון את אנשי הצוות בהתאם כדי שהטנק יגן עליו פיזית בעת פירוק המוקשים. מאחורי אחד הסלעים מגיח לפתע חייל קומנדו סורי, יורה במהירות טיל וחוזר להסתתר מאחורי הסלע. התותח מכוון לכיוון הסלע: "תותח, מעיך, טווח קרבי, אש!"
פגז המעיך נועד לפגיעה במטרות רכות כגון בונקרים ומוצבים. הפגזים חלול וח"ש נועדים לפגוע במטרות קשות יותר, ובמיוחד טנקים. מסלול הירי של המעיך לטווח ארוך הינו תלול מאוד, ולכן לצורך פגיעה מדויקת במטרה מתחייב אומדן נכון של הטווח. הטווח הקרבי של המעיך הוא 600 מטר. בטווח זה מסלול הירי שטוח, ולכן כל מטרה הנמצאת בטווח נפגעת. הפגז פוגע בסלע, חלקו התחתון מתנתק ומידרדר במורד ההר ואינני מקנא במי שנמצא מאחוריו.
לא נכון לטנק לירות בכל חייל סורי בודד. הטנק, בעת חימוש מלא, יכול להכיל מקסימום ששים וארבעה פגזים. צריך להשאיר תחמושת להמשך הקרב ובמיוחד בעת ההגעה למוצב העליון. על פי התכנית, חיילי החי"ר אמורים לטפל במטרות אלה. אולם, ככל הנראה הם נתקלים בקשיים.
באחד העיקולים נפגע הטנק של תאני. הוא סופג רסיסים בעיניו, וכל הפריסקופים בכיפת הצריח מתנפצים. לא ניתן לראות מתוך הצריח את הנעשה בחוץ. מח"ט גולני מדוּוָח. הוא נותן לנו הוראה לעקוף את הטנק של תאני ולהתקדם. נראה, שיש כאן אי הבנה של תמונת המצב בשטח, ובמיוחד יכולת התמרון של הטנק בתנאים כאלה. אולם, את ההוראה יש לבצע. עם תחילת העקיפה אנו נחשפים, וטיל אר.פי.ג'י. פוגע בדיוק בחיבור שבין התובה לצריח. רסיסים מתעופפים בתוך הטנק, ופוגעים לי בבטן ובחזה. המפחיד מכל היא הפגיעה ביד שמאל, שמתחילה לדמם בקילוחים. הטען-קשר חובש את היד. התותח מושבת, ואנו נצמדים ככל האפשר לדופן ההר.
ההפגזה עלינו נמשכת ללא הרף. האוויר מתמלא ברסיסים. אני מבחין שיד שמאל מדממת שוב ובכתמי דם בחזה ובבטן. אני מחליט לדרדר עצמי מהטנק, על מנת לקבל טיפול מחובש גולני. המצב על הקרקע הוא בכי רע, וגרוע יותר מכל הציפיות. כעשרים חבר'ה שוכבים מדממים מאיברים שונים וצמודים לדופן ההר, להימנע מפגיעה נוספת. במקום עומד זחל"ם. נראה שסמל גולני ואני היחידים שמסוגלים לעמוד על הרגליים. מגיעה הוראה של "ניתוק מגע". נהג הזחל"ם לא נראה פגוע פיזית, אולם הוא יושב ליד הגלגל, מכווץ כולו, ברכיו כפופות לבטן, ידיו מקופלות לצדי ראשו וכולו רועד. נראה שהוא הלום. בקשתנו שיעלה לתא הנהג נענית בחוסר תגובה. אני לא יודע לנהוג על זחל"ם. רישיון נהיגה על רכב פרטי אין ברשותי. הטנקיסטים מקבלים רישיון נהיגה על טנק לפני כל רישיון אחר. לאחר מספר בעיטות, מתעשת הנהג ומתיישב ליד ההגה. סמל גולני ואני תופסים את החיילים הפצועים על הקרקע בידיהם וברגליהם, ומשכיבים אותם בכל מקום אפשרי על הזחל"ם. כדי לנוע לאחור, הסמל מכוון את הנהג מלפנים, על פי ההכוונה שלי מאחור.
ברגע מסוים אני חוטף ריקושט של קליע 7.62 מ"מ, שככל הנראה ניתז מסלע, היישר לתוך הגב התחתון. אני נופל כאשר גופי כולו מתחת לזחל"ם, אולם ידי השמאלית פרושה לצד. הזחל"ם ממשיך בתנועה אחורנית, והזחל עולה על הזרוע, מתחת למרפק. למזלי, הקרקע
טנק של גדוד 71 בשלב ההבקעה לסוריה. גדוד 71 המחודש בפיקודו של סא"ל עמוס כ"ץ, תוכנן לנוע בעקבות גדוד 77 ולהשתלט במשותף על צומת חדר ולכבוש את הכפר מזרעת בית ג'אן. צילום: מרטין דה-בורס ז"ל. 16.10
החולית רכה יחסית, והיד נקברת ולא נמחצת. לאחר שיורד הזחל מהיד, אני מצמיד אותה אליי, וגלגלי הזחל"ם הקדמיים חולפים מצדדיי מבלי לפגוע בגופי.
אני לא מסוגל לעמוד על רגליי, וזוחל לכיוון דופן ההר. אני מתבונן לצדדיי ומבחין שאני לבד בשטח, ועוד שני גולנצ'יקים שרועים, לא יודע אם הרוגים או פצועים. אני לוקח מקלעון FN שנמצא בקרבתי וממתין. לאחר זמן מה מגיע קומנדקר ואוסף אותנו לתוכו. אני שוכב על רצפת הקומנדקר ובסמוך לראשי, מימין, אני מבחין בבטן מחוררת של חייל. לאחר נסיעה של כמה מאות מטרים, עולה לקומנדקר חובש. הוא מנסה לתת עזרה ראשונה ככל האפשר. אני מבקש לשתות והוא מסרב. הוא אומר שיש לי פגיעה בבטן ומרטיב את שפתותיי היבשות.
בפתח התאג"ד מקבלים אותי רופא וחובש. החובש הוא לא אחר מאשר יהודה אזולאי, ירושלמי שהיה עמי בטירונות ברפיח. נהגנו לצאת ביחד הביתה ואף ביקרנו זה בביתו של זה. כאשר הוא מבחין בי, מחווירות פניו. אני מבקש שיודיע להוריי, והוא עונה לי: "לא, אני לא יכול". הרופא מורה לו לנקות ולחבוש את יד שמאל מחדש ולקבע אותה. בינתיים הוא בודק את הפציעות האחרות. הוא מורה ליהודה החובש לכתוב בגיליון: "חשש לפגיעה בכבד. חשש לפגיעה בעמוד השדרה. פגיעה קשה ביד שמאל. רסיסים בבטן, בחזה ובחלקי גוף נוספים. פינוי מיידי במסוק".
יהודה מתקין לי עירוי ביד ימין, לקבלת נוזלים, ומאחל לי רפואה שלמה. עשרים מטר מהתאג"ד עומד מסוק. את האלונקה שלי מציבים בחלק העליון. לאחר שמעמיס פצועים נוספים, נוסק המסוק ונע דרומה. כל הזמן הנני בהכרה מלאה. בדרך אני מתבונן מבעד לחלון וצופה על הכנרת. מבט ממעוף הציפור והמים התכולים משרים שלווה ורוגע – ניגוד מוחלט לתופת השוררת רק מספר קילומטרים צפונה. במנחת המסוקים בבית חולים רמב"ם, ממתינים צוותים המעבירים אותנו הפצועים, לחדרי המיון, כאשר ליד כל מיטה ממתין צוות רפואי של רופאים ואחיות.
עבורי תמה המלחמה, ומתחילה מלחמה חדשה – ריפוי ושיקום. ראויה לציון ההתייחסות לפצועים של החברה בישראל ובכלל זה צה"ל, המשפחה, המוסדות השונים, שלא חסכו כל מאמץ לסיוע, לריפוי ולשיקום. חברתי שושי עמדה לצדי בנאמנות ובמסירות, סייעה, סעדה ועודדה לאורך כל הדרך.
את ההודעה על מותו של ישראל (אישו) שוורץ ז"ל קיבלתי מאחד אנשי הצבא, שביקרו אצלי בבית החולים רמב"ם. שכבתי אז במיטה עם מגבלות תנועה. יד שמאל היתה חבושה לכל אורכה ומקובעת, יד ימין "תפוסה" על ידי עירויים. לא יכולתי לנוע אפילו על צדי. לשמע ההודעה, הפניתי את ראשי לכיוון הקיר ופרצתי בבכי במשך דקות ארוכות. במשך שעות ארוכות הייתי במצב רוח מדוכדך ולא פציתי פה. אישו נהרג באזור תל חרמונית, בקרב המר והקשה לכיוון עמק הבכא. יהי זכרו ברוך.
ליד מיטתי בבית החולים היו בדרך קבע שתי מתנדבות. האחת שמיניסטית, ואחת מבוגרת יותר, אשר סעדו אותי וטיפלו בי במשך שש עשרה שעות ביממה. זאבה, המבוגרת יותר והדומיננטית, לא הרפתה מרופאים או מאחיות עד אשר ניגשו למיטתי ברגעי מצוקה. מאותו רגע של ההודעה על מותו של אישו, היא קבעה נוהל חדש: אף איש צבא לא מורשה להגיע למיטתי לפני שעובר דרכה לצורך ראיון והדרכה.
בבית החולים רמב"ם בחיפה אושפזתי למשך כחודשיים. מטעמי קל"ב (בהתחשבות במשפחה), הועברתי למחלקה אורתופדית בבית החולים הדסה עין-כרם בירושלים לחודש נוסף. שבוע ימים טופלתי בבית החולים אלי"ן על ידי ד"ר ראול גלר, שחקן כדורגל של בית"ר ירושלים.
צוות טנק המג"ד שעות ספורות לאחר הפגיעה בטנק (מאחוריהם). עומדים מימין לשמאל: עמוס גולן (תותחן), יהודה שפריר (טען קשר), יוסי ברמן (נהג). משמאל ליאור כהן-רז, על תובת הטנק לוחם לא מזוהה. צילום: אריה וולק 10.1
מכתב לחיילי גדוד 71 במלחמת יום הכיפורים 1973 אבנר לנדאו – מ"פ ב' (ביצה)
14.10.15
חיילי גדוד 71, משפחות שכולות ובני משפחה,
אתם חלק מאותם גיבורים אלמונים, בעצם ילדי/חיילי שנת 73 אשר נטלו חלק מרכזי בהגנת רמת הגולן במלחמת יום הכיפורים. מעולם אף אחד לא כתב או סיפר את סיפורכם, את עמידתכם האיתנה והנחושה ואת גבורתכם מול דיביזיה 7 הסורית.
אני, אבנר לנדאו מפקד פלוגה ב' ('ביצה') מחטיבה 188 הסדירה, אשר הייתה כבר ברמת הגולן כחלק מהכוחות הסדירים של צה"ל. התחלתי את הלחימה כבר ב-13:53 ב-6 אוקטובר 73 ובמהלך הלילה הראשון להגעתכם לגזרה, בעצם הוכפפתי לגדוד שלכם ולחמתי עד סיומו של קרב הבלימה, תחת פיקוד סא"ל רטס מפקד גדוד 71.
ביום 14.10.15 בגלל אילוצים אישיים לא הגעתי למפגש החשוב של גדוד 71 לכן החלטתי לשתף אתכם, חיילי הגדוד והמשפחות השכולות, בשני אירועים מרכזיים של גדוד 71 בהם נטלתי חלק ובעצם הייתי בתוכם. האחד, נפילתם של גדעון ויילר וחיילי הכוח שלו וסיפור הצלתו של נהג הטנק שי קנטור על ידי, השכם בבוקר שלאחר הקרב. האירוע השני הוא נפילתו של מפקד הגדוד סא"ל רטס ופינוי הצוות שלו על הטנק שלי.
גדוד 71 – 8.10 אבנר לנדאו – מ"פ ב' (ביצה)
אני, אבנר לנדאו מפקד פלוגה ב' ('ביצה') מחטיבה 188 הסדירה, אשר הייתה כבר ברמת הגולן כחלק מהכוחות הסדירים של צה"ל. התחלתי את הלחימה כבר ב-13:53 ב-6 אוקטובר 73 ובמהלך הלילה הראשון להגעתכם לגזרה, בעצם הוכפפתי לגדוד 71 ולחמתי עד סיומו של קרב הבלימה, תחת פיקוד סא"ל רטס מפקד הגדוד.
בליל 8-9 אוקטובר 73, בעת שפלוגתי (פל' ב') הייתה בחניון לילה למרגלות תל ורדה, בינכם ובין הסורים, בשעה 03:30 לערך, תקף כוח קומנדו סורי גדול את פלוגתי. הפלוגה נלחמה בכוח הסורי במשך כמה דקות ולאחר מכן נתתי פקודה לנתק מגע ולנוע אחרי לאזור אחר. סא"ל רטס שראה את ניהול האש בלילה החשוך מתל ורדה (כך נראה לי מיקומו אז ב- 1973), ביקש דיווח והודעתי לו שימתין מספר דקות. באותן דקות התברר לי כי שני טנקים שלי מתוך שבעת הטנקים, אינם עונים ברשת הקשר, כלומר הם לא ניתקו מגע מכוח הקומנדו הסורי. הודעתי על כך לסא"ל רטס, והוא פקד עלי לחזור ולבדוק מצב שני הטנקים שנשארו בשטח.
עניתי לסא"ל רטס (השעה הייתה קרוב ל-04:00) כי אני אמתין עד לשחר ורק אז אנוע לאזור בו נשארו שני הטנקים שלי. לאחר דו-שיח קשה שבו סירבתי פקודה ועמדתי על דעתי, שמעתי את סא"ל רטס נותן פקודה לסמג"ד גדעון ויילר לנוע לכיוון ההתקלות של פלוגתי. ויילר עם עוד שני טנקים (סה"כ שלושה טנקים), נע בחשיכה עם 'אורות חתול' על ציר תנועה ידוע וברור (את צלליות הטנקים של ויילר ראיתי ממרחק של כקילומטר אחד). עם הגעתו של כוח הטנקים של ויילר לאזור המארב הראשון, יחידת קומנדו סורי (אותו הכוח שתקף אותי לפני כן) המתינה לו ופתחה באש אר.פי.ג'י. ובאש אוטומטית. שלושת הטנקים נפגעו על ידי כוח הקומנדו הסורי.
עם עלות השחר (9.10.1973), יצאתי אישית עם הטנק שלי כשמ"מ 3 מחפה עלי, לבדוק את מצב הטנקים. תוך כדי נסיעה התקשר אלי זאב הוס (אחד משני מפקדי הטנקים שאליהם נסע ויילר), והודיע לי כי שני הטנקים של פלוגה ב' נשארו בשטח אבל שני הצוותים בריאים ושלמים והם נמצאים בתחנת האיסוף הפלוגתית (אלו כאמור שני הטנקים שויילר נסע לחלץ). הערה: הפלוגה שלי הייתה בקו רמת הגולן, בדיוק במקום האירוע בחודשים מאי – יולי 73 ולכן כל חייל הכיר כל שביל וכל עמדה בשטח.
הגעתי עם הטנק שלי לשלושת הטנקים של ויילר, תוך הפגזה ארטילרית סורית כבדה ביותר.
ירדתי מהטנק שלי אישית כשהתותחן שלי והטען-קשר, מחפים עלי ממקלע צריח ועליתי על שלושת הטנקים הפגועים, שבתוכם היו גוויות חיילנו המרוסקות. בטנק השלישי שבדקתי, ענה לי קול מתא הנהג. עליתי על הטנק, הזזתי את הגוויות וצידדתי את תותח הטנק כדי שאוכל לפתוח את מדפי נהג הטנק (בטנקי צנטוריון כאשר קנה התותח מעל מדפי נהג הטנק, אין אפשרות לנהג לפתוח מדפים). יצאתי מהטנק, פתחתי מבחוץ את מדפי הטנק ושלפתי את נהג הטנק שי קנטור. עם התחלת נסיעתי עם קנטור, שני מיגים סורים הגיעו מצפון, תקפו ופגעו פגיעות ישירות בשלושת הטנקים של ויילר. (ביום העצמאות של שנת 1974, מג"ד 71 סא"ל יוני נתניהו ביקש ממני לספר לחיילי הגדוד מורשת קרב, ותוך כדי סיפור נעמד סג"מ שי קנטור ואמר לי ולכולם: "אני הייתי החייל ששלפת מהטנק").
גדוד 71 – 9.10 אבנר לנדאו – מ"פ ב' (ביצה)
האירוע השני היה נפילתו של מפקד גדוד 71 סא"ל משולם רטס. באותו הבוקר של 9.10.73 בערך בשעה 08:30, לאחר נסיעה של כל הגדוד לאלרום (הנמצאת מערבה לתל ורדה כשניים-שלושה ק"מ), סא"ל רטס נתן פקודה לגדוד לנוע לכיוון החרמונית (זהו למעשה היה הקרב האחרון בעמק הבכא). כשהתקרבנו למרגלות התל בחלקו הדרומי, ראינו לפנינו במרחקים של מטרים ספורים טנקים סורים שהגיעו מכיוון מזרח. בלחימה קשה, אכזרית ממרחקים אפסיים, הגדוד השמיד חלק גדול מהטנקים הסוריים שהחלו לחזור לאחור לסגת לכיוון מזרח. באותם שניות ראיתי טנק שלנו מקבל פגיעה ישירה מטנק סורי שהיה במרחק של כעשרים מטר מהטנק של רטס. מייד יריתי פגז לכיוון הטנק שפגע ברטס והטנק הסורי התפוצץ. לפתע החלו הטנקים הישראלים שהיו על יד הטנק שלי ועל יד הטנק של רטס, בנסיגה מערבה ואני נסעתי לחלץ את אנשי הצוות של הטנק הפגוע. העליתי את אנשי הצוות על הטנק שלי ואז נאמר לי על ידם כי סא"ל רטס נהרג ונמצא בטנק הפגוע. (עד לאותו רגע לא ידעתי ולא הכרתי שהטנק שנמצא בסמוך אלי, הוא הטנק של מג"ד 71). חילצתי אותם לאחור והמשכתי מיד בלחימה עם הגדוד של קהלני, עד סיום הקרב בעמק הבכא.
היום 14.10.15, אני מצדיע לכם גיבורי גדוד 71.