הנושא שלא נחקר: האם אפשר היה למנוע את המלחמה? / מוטי גלוסקה

"מלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים…" דומה שעל אמירה זו של קרל פון קלאוזביץ

עדיין לא אבד הכלח. האם מלחמת יום הכיפורים היתה המשכה של מדיניות כלשהי לפחות בצד

 הישראלי?  שהרי בצד השני – מצרים – אנו יודעים היום שלאנואר סאדאת היתה מטרה מדינית

 ברורה שהושגה בסופו של יום מבחינתו. אם היתה מטרה מדינית כלשהי מן הראוי שנכיר אותה

 ואם לא היתה השאלה היא האם היתה המלחמה בלתי נמנעת?

בשאלה זו – האם ניתן היה למנוע את מלחמת יום הכיפורים? –  יעסקו במסגרת  פרסום זה  מיטב חוקרי המלחמה תוך שהם מבססים את טיעוניהם, בין היתר, על  מקורות ייחודיים ותעודות חדשות השופכות אור על אירועי התקופה שקדמה לפרוץ המלחמה ובהן תעודות ומסמכים שנחשפו בארכיון המדינה ובארכיונים בארצות הברית והנוגעים בעיקר לפעילותו של הנרי קיסנג'ר בתקופה הגורלית שקדמה למלחמה.

הקורא ישאל בודאי – האם יש חדש תחת השמש?  שהרי לכאורה אין כמעט דבר שלא נאמר או נכתב על מלחמת יום הכיפורים. מאות ספרים בארץ ובחו"ל ומאמרים ומחקרים אינספור  ואולם האמת היא שהסוגיה המדינית וכל מה שקדם למלחמה בהיבט של ניהול  המדיניות על-ידי מנהיגי ישראל לא נחקר כלל ועיקר, לפחות לא בצד הישראלי ובעיקר לא בהיבט רשמי כלשהו. אמנם, מיד לאחר שהסתיימה מלחמת יום הכיפורים הוקמה ועדת חקירה ממלכתית = היא ועדת אגרנט אולם גם היא לא חקרה את ההיבטים המדיניים.

בפתיח להחלטת הממשלה בדבר הקמת ועדת אגרנט נאמר:

               "א)         הענינים כדלקמן, היינו:-

  1. המידע, בימים שקדמו למלחמת יום הכיפורים, על מהליכי האויב וכוונותיו לפתוח במלחמה וכן ההערכות וההחלטותשל הגורמים הצבאיים והאזרחיים המוסמכים לכך, בקשר למידע האמור;
  1. היערכותו של צה"ל למלחמה בדרך כלל, כוננותו בימים שקדמו למלחמת יום הכפורים ופעולותיו עד לבלימת האויב הם כיום ענינים בעלי חשיבות ציבורית חיונית הטעונים בירור.

ב)            תוקם ועדת חקירה שתחקור בענינים האמורים ותמסור לממשלה דין-וחשבון"

פרושו של דבר שהועדה לא התבקשה וממילא לא עסקה בתקופה שקדמה למלחמה, לא באותן 6 שנים שבין ששת הימים ליום הכיפורים ואף לא בשנים 1972 – 1973 בהם התקיימו מהלכים מכריעים בתחום המדיני אשר בסופם נראה היה כי פרוץ המלחמה היא בלתי נמנעת. יתרה מזו, הסוגיה של אחריות הדרג המדיני לפרוץ המלחמה לא נכללה כלל בכתב המינוי וממילא לא נחקרה ולא נבדקה.  השקפת העולם של השופט אגרנט, שעמדה בבסיס הדו"ח, היתה שדרג מדיני אחראי בפני הפרלמנט ובפני הציבור אך לא בפני ועדת חקירה.

גישה אחרת נקטה ועדת כהן, אשר חקרה את הטבח במחנות הפליטים בביירות, בסוף מלחמת לבנון הראשונה,  ופרשה באופן שונה מוועדת אגרנט את סמכויותיה לגבי אחריות הדרג המדיני. ועדת כהן מצאה לנכון לבקר לא רק את המהלכים הצבאיים אלא את הברית שנכרתה עם הפלאנגות הנוצריות. בסיומה של החקירה סברה הוועדה כי שר הביטחון דאז אינו יכול להמשיך ולכהן בתפקידו.

ועדת וינוגרד, אשר חקרה את אירועי מלחמת לבנון השניה, בדקה את מדיניותה של ישראל החל מפינוי לבנון בשנת 2000 ועד לסיום המערכה בלבנון. הוועדה עסקה בהרחבה באופן ההתנהלות של הדרג המדיני ואף כי קבעה כי אינה בודקת את טיב ההחלטות שהתקבלו היא בדקה את תהליך קבלת ההחלטות ובקרה את התנהלות הדרג המדיני. אמנם הוועדה נמנעה מהטלת אחריות אישית אך היא נמקה זאת ברצונה להימנע מדיון ארוך שמחייב משלוח מכתבי אזהרה, ייצוג משפטי ותוך כדי כך להביא לדחייה ביישום ההמלצות המהותיות.

סיכום עבודתן של הוועדות מצביע על כך שאין לך ממצא אמיתי ומלא על אחריות הדרג המדיני לניהול מערכות צבאיות.

העובדה המצערת, המתבקשת מדו"חות אלו, היא כי להלכה למעשה אין לישראל תפיסת ביטחון לאומי סדורה המכתיבה את התנהלות הדרג המדיני בתקופה שבין מערכות צבאיות, ערב המערכה הצבאית, במהלכה ובסיומה. עובדה היא כי כל הוועדות מצאו את תהליכי קבלת ההחלטות פגומים וחסרים ועובדה מצערת עוד יותר היא שבשלושת הדו"חות שהוזכרו לעיל קיימות המלצות ומסקנות החוזרות על עצמן כמעט מילה במילה.

ניתן יהיה לטעון כי ניסיון לתת תשובה לשאלה שבראש פרסום זה היא בבחינת חכמה שלאחר מעשה.

אכן, אחד הקשיים המאפיינים חקירות ותחקירים הוא שהם נעשים בדיעבד ולא בזמן אמת. אולם, ניתוח האירועים, כפי שנעשה על-ידי  החוקרים הנכבדים בקובץ מאמרים זה, מצביע על כך שתהליך קבלת ההחלטות על-ידי הדרג המדיני לוקה בחסר. כאמור,  ועדת וינוגרד ציינה זאת באמרה שאין היא בודקת את המדיניות עצמה אלא את תהליך קבלת ההחלטות.

הביקורת על תהליך קבלת ההחלטות על-ידי דרג מדיני חוזרת ונשנית לאחר כל מערכה ומערכה, לרבות מערכות שהסתיימו בהישגים צבאיים.

כך גם פני הדברים לגבי מלחמת יום הכיפורים. חוקרים רבים  טוענים כי מלחמת יום הכיפורים לא נפתחה ב-6 באוקטובר 1973 בשעות הצהרים אלא ב-5 ביוני 1967, הוא יום פתיחת מלחמת ששת הימים,  ואולי ב-11 ביוני 1967, יום סיום מלחמת ששת הימים וכי המערכה שהחלה ביוני 1967, כללה את מלחמת ההתשה (המלחמה שנשכחה…) והסתיימה בשנת 1974 (תום מלחמת ההתשה עם הסורים) היא מערכה אחת וכי תקופת הביניים שבין תום מלחמת ששת הימים לפרוץ מלחמת יום הכיפורים לא נוצלה על-ידי הדרג המדיני להשגת פריצת דרך שתביא למניעת פריצתה של המלחמה הבאה.

צריך לומר – כאן ועכשיו –  דווקא על רקע אירועי הימים האלו – כי תופעה דומה מתגלית גם לגבי הטיפול בסוגיית עזה. חמש שנים חלפו מאז מבצע "צוק איתן" ואולם הדרג המדיני לא ניצל את התקופה הזו ולא ניסה להשיג פריצת דרך משמעותית שתביא לשינוי המצב. דברים אלו נכתבים בצהרי יום הבחירות, 17.9.19, היום בו פרסם בן כספית במעריב ידיעה לפיה ביקש ראש הממשלה לבצע פעולה צבאית חריגה בעזה, מבלי לקיים ישיבת קבינט בהשתתפות ראשי מערכת הביטחון וכי הדבר נמנע בשל התערבות היועץ המשפטי לממשלה. גם אם נאמר ששיקוליו של ראש הממשלה היו טהורים וזכים, משוללי כל קשר למערכת הבחירות, כי אז התהליך כולו פגום ולקוי מן היסוד, מתקיים ללא שהונחה בפני מקבלי ההחלטות תשתית ראויה ומבלי שביסוד ההחלטה עומדת תכלית מדינית כלשהי.

נכון, כמו ערב מלחמת יום הכיפורים, לא כל האחריות מוטלת על מנהיגי מדינת ישראל. לפני יום הכיפורים היו המצרים אחראים במידה רבה לקיפאון וכפי שמתברר מהמאמרים המתפרסמים בהמשך – לארצות הברית יש אחריות גדולה, בהיותה המעצמה הפעילה שנציגיה (בעיקר קיסינג'ר) היו בקשר שוטף עם שני הצדדים. כאלו הם פני הדברים לגבי המצב בעזה – לצד השני יש אחריות רבה למתרחש אך מן הראוי לזכור את האמירה – "לא חשוב מה יגידו הגויים חשוב מה יעשו היהודים…" והיהודים בינתיים לא עושים דבר ובמשך השנים הרבות כמעט ולא עשו דבר למרות שתכניות ורעיונות ישנם גם ישנם והם פורסמו ברבים.

קובץ המאמרים התפרסם כאן מביעים מיטב החוקרים בהם אנשי אקדמיה ואנשי מעשה בשירות הממשלתי והדיפלומטי את דעתם באשר לנסיבות פרוץ המלחמה. ניתן בהחלט לומר כי האשמה אינה רובצת לפתחו של צד אחד ואולם ניתן בהחלט לומר כי קובעי המדיניות, בכל הצדדים  המעורבים, אחראים, מי יותר ומי פחות לכך שהמהלים המדיניים לא מוצו די הצורך והמחשבה שמלחמה תפתור את החלוקות הפכה למחשבה הקובעת.

הדיון בנסיבות פריצתה של מלחמת יום הכיפורים איננו חשוב רק בהיבט  ההיסטורי שלו. הוא חשוב משום שחיוני להסיק מסקנות ולהפיק לקחים (ואלו לא הופקו גם בעקבות דו"ח אגרנט), חשוב לגבש סוף סוף תפיסת ביטחון לאומי וחשוב, סוף סוף, למסד תהליך ראוי של קבלת החלטות אשר בסופן ידע עם ישראל מדוע הוא יוצא למערכה צבאית, מה מטרותיה, מה המדיניות שהיא רוצה לשרת, כיצד יש לנהל אותה וכיצד יש לסיימה.

אוסיף כאן ואדגיש כי כל החוקים מטילים אחריות כבדה על ארצות הברית ועל הנרי קיסינג'ר בכל הקשור לאירועים שקדו לפרוץ המלחמה. לדברים אלו יש חשיבות רבה משום שקיסינג'ר נחשב לבן ברית של ישראל וזכה לאמונה הבלתי מסוייג של גולדה מאיר. דברים אלו צריכים להיבחן לאור מעורבותה של ארצו הברית כיום, הידיעות העמוקה בין הנשיא טראמפ לראש הממשלה נתניהו ותכנית המאה שמתכוונת ארצות הברית להציע. הניסיון שנצבר ערב מלחמת יום הכיפורים חייב להדריך להנחות את קובעי המדיניות היום ומתן אימון עיוור ובלתי מסוייג בארצות הברית עלול להיות בעוכריה של מדינת ישראל.

ההיסטוריון הבריטי א.ב. לידל-הארט שאל "מדוע איננו לומדים מן ההיסטוריה?". במזכר כאן נכיר פרק חשוב בהיסטוריה, במידה רבה חדשני, ומן הראוי שנלמד אותו, נדון בו ונפיק ממנו את הלקחים המתאימים…

תרומה לעמותה

הקמת המרכז כרוכה במשאבים  רבים. אנו פועלים בימים אלה כדי לחוקק חוק שיחייב את המדינה לתמוך במרכז, כדוגמת החוק שנחקק לאחרונה למען מרכז הנצחת מלחמת ששת הימים. עד לחקיקת חוק זה, אנו זקוקים לעזרתכם בתרומה כספית שמטרתה להניע מהלך גדול זה – הקמת עמותה, גיוס מתנדבים ועוד

תרומה לעמותה

הקמת המרכז כרוכה במשאבים  רבים. אנו פועלים בימים אלה כדי לחוקק חוק שיחייב את המדינה לתמוך במרכז, כדוגמת החוק שנחקק לאחרונה למען מרכז הנצחת מלחמת ששת הימים. עד לחקיקת חוק זה, אנו זקוקים לעזרתכם בתרומה כספית שמטרתה להניע מהלך גדול זה – הקמת עמותה, גיוס מתנדבים ועוד