פרופ׳ יואב גלבר, רהב – דרכה של ישראל אל מלחמת יום הכיפורים 1970-1973

כמו רוב בני דורי והצעירים מאתנו עד תריסר שנים, קרוב ליובל שנים קשורים חיי במלחמת יום הכיפורים. ישנם ימי הזיכרון, החברויות והמפגשים, החוויות המשותפות, הזיכרונות והשריטות שנושא עמו כל מי שהשתתף בה. אצלי – היא גם השתלבה בדרכי האקדמית, עיצבה אותה ומילאה בה תפקיד נכבד. לחמתי במלחמה במסגרת גדוד הצנחנים 890 שאליו הצטרפתי ביום שפרצה. בשבוע האחרון שלה, ועוד שבועיים אחריה, פקדתי על פלוגה ג' בגדוד, שמפקדה, אהרון מרגל ז"ל, נהרג בקרב בחווה הסינית. במשך שנה ורבע אחרי המלחמה סייעתי לחקירתה בוועדת אגרנט. שנים רבות לימדתי קורסים על המלחמה במכללה לביטחון לאומי, בתוכנית ברק של בית הספר לפיקוד ומטה ובמחזורים הראשונים של המכללה לפיקוד טקטי. במשך השנים גיבשתי תובנות על המלחמה, על מה שאירע בה ועל מה שקרה לפניה והתכוננתי לחקור אותה מפרספקטיבה היסטורית. לפני שנים אחדות יצא לאור ספר שכתבתי על גדוד 890 במלחמה. (לקריאת הספר)

כהתנסות אישית, המלחמה היתה בשבילי חוויה קשה, אם כי לא טראומטית. התנסיתי פעמים אחדות בלחימה לפניה, וגם חוויתי כישלון בתקרית שהיתה לי בשנת 1964, כתוצאה מטעות בניווט שלי כמפקד מחלקה בגבול הסורי. בתקרית ההיא חשתי את כובד האחריות המונחת על מפקד ואת בדידותו, ואחריהם את רגשות האשם, אולי אף יותר מאשר במלחמה שבה לא הייתי אחראי לבדי, אלא חלק ממסגרת. לחיילים הסדירים המלחמה היתה טראומטית, למי יותר ולמי פחות, וגם מי שלא חווה הלם קרב ממש יצא ממנה טעון חוויות קשות במידה זו או אחרת. אם מלחמת יום הכיפורים לא הטביעה בי יותר שריטות מכפי שיש לי, הרי זה תודות לשני אנשים. האחד הוא המג"ד איציק מרדכי, שנתן בי אמון והפקיד אותי על פלוגה ג'. תפקיד המ"פ והאחריות הכרוכה בו העסיקו את כל מאודי עד לסיום הקרבות ובימים שאחריהם ומנעו ממני לשקוע בדיכאון. השני הוא חיים לסקוב, המנטור של הדוקטורט שלי, שיזם את גיוסי לעבודה בוועדת אגרנט שבועות מעטים לאחר הפסקת האש.
תקופת העבודה בוועדה חסכה ממני במידה רבה את הדיסוננס שלאחר המלחמה. הייתי אז בתחילתה של עבודת הדוקטורט שלי, ויצא לי כבר שם של מי שיודע להשתלט על כמויות גדולות של חומר מקורות, לארגן ולעבד אותו. הוגדרתי "עוזר מדעי לוועדה", ותפקידי היה לארגן את החומר שזרם אליה באופן שאפשר יהיה להתמצא בו ולשלוף ממנו את הנתונים והמסמכים הנחוצים. במהלך עבודתה של הוועדה התרחבו תפקידי ולקראת חקירת אירועי הלחימה הצטרף לצוות מפקדי לשעבר וחברי יעקב חסדאי.

במשך חמישה-עשר חודשים, מתחילת דצמבר 1973 עד סוף פברואר 1975, זכיתי לעבוד במחיצתם של חמישה אנשים משכמם ומעלה. אין זה אומר שלא טעו או שלא היו להם חסרונות. אני כותב את הדברים דווקא מתוך מוּדעוּת לטעויותיהם ולחסרונותיהם ובידיעה שאין אנשים מושלמים. מלבד הזכות הזו, העבודה בוועדה היתה שער כניסה יחיד במינו לקריירה מחקרית של היסטוריון. בוועדה התאפשר לי לבחון את חומר המקורות הארכיוני בזמן כמעט אמתי, בלי להמתין עשרות שנים לפתיחתו כמקובל (חלקו הגדול עדיין לא נגיש, ורק לאחרונה מתחיל להיפתח בקצב מהיר קצת יותר). עם זה, למדתי את חשיבותה של הפרספקטיבה לעבודת ההיסטוריון, פרספקטיבה שלא יכלה להיות לוועדה, וחוויתי בשנים שלאחר-מכן את התסכול של מעקב אחרי היווצרות פרספקטיבה מעוותת כתוצאה מאי-ידיעת העובדות או מסילופן המכוון.

העבודה בוועדה נתנה לי הזדמנות נדירה להשוות בזמן כמעט אמתי את התיעוד בן הזמן לעדויות המבוססות על זיכרונם של אנשים ונגבות כעבור חודשים אחדים (קל וחומר כעבור עשרות שנים). למדתי שככל שמדובר בחשיפת העבר, יש להתייחס לזיכרון בספקנות רבה ולהמעיט ככל האפשר בשימוש בו. בעת עבודתנו המשותפת בוועדת אגרנט, התדיינו בינינו לא מעט, יעקב חסדאי ואני, בשאלה אם וכיצד אפשר להסביר את האופן שבו נכנס צה"ל למלחמה ופעל בה. יעקב חתר לגלות ולחשוף את אותה נקודה ארכימדית, שאם תתגלה תסביר את כל או רוב מה שקרה. אני סברתי שאין נקודה כזאת: היכן שתנעץ אצבע תמצא ריקבון או מחדל בדרגה כזו או אחרת, ולכל אחד מהם שורשים וסיבות משלו.
במהלך העבודה ניסינו פעמים אחדות לשכנע את חברי הוועדה ששורשיהם של עניינים מסוימים שקרו לפני המלחמה ובמהלכה נעוצים בשלהי שנות השישים או בתחילת שנות השבעים ויש לבדוק אותם מאותם זמנים, בשעה שהוועדה קבעה את המועד המוקדם ביותר לבדיקותיה בכניסתו של דוד אלעזר לתפקיד הרמטכ"ל ב־1 בינואר 1972. התשובה הקבועה היתה: אנחנו ועדת חקירה ממלכתית ולא ועדה היסטורית, החקירה חייבת להימשך זמן סביר ואיננו יכולים ללכת אחורה בלי גבול.

מאורעות טקטוניים מחוללים שינויים טקטוניים, וחקר מאורעות בסדר גודל כזה אכן אינו עניין לוועדת חקירה בעלת מנדט נוקשה ומוגבל אלא למחקר היסטורי שגבולותיו גמישים. במקרה של מלחמת יום הכיפורים הקדים המחקר על אירועי המלחמה ועל הטראומה שחוללה בקרב מי שלחמו בה, את המחקר על השנים שקדמו לה. הארכיונים נפתחו ונפתחים במשורה, אך ביתר נדיבות לגבי ימי המלחמה מאשר לגבי הרקע והגורמים לה, ואילו הטראומה נגישה לחוקרים מכיוון שאינה תלויה בארכיונים אלא בסוגי מקורות אחרים, שבדרך-כלל אין עליהם חיסיון (למעט, לעתים, מטעמי צנעת הפרט). הוועדה צדקה אפוא, אך אני יצאתי בתחושה של החמצה, ומאז רק התחזקה דעתי שאת שורשי הבעיות שנחשפו במלחמת יום הכיפורים יש לחפש בשנים שקדמו לה.

בתודעה הישראלית עברה מלחמת יום הכיפורים גלגולים אחדים, ובמשך קרוב לחמישים שנה החליפה או, נכון יותר, צברה כמה דימויים. דימויה הראשון, שנוצר עוד בימי המלחמה, היה של מחדל, והספר הראשון שהתפרסם עליה נשא את השם הזה. מהותו של המחדל השתנתה במרוצת השנים, אך בכל צורותיו של המושג תפס המודיעין מקום מרכזי. תוצאת לוואי של המחדל המודיעיני בדימוי הזה של המלחמה היו הכישלונות המבצעיים בראשיתה והקושי של צה"ל לשוב לשיווי משקל בהמשכה. ספרות האפולוגטיקה שנכתבה על המלחמה יצרה את דימויה השני כניצחונו הגדול ביותר של צה"ל, והתפתחה מלמעלה כמענה לצמיחה מלמטה של דימוי המחדל. היא ביקשה להכחיש את המחדל ולתרץ את ההערכות וההחלטות שקיבלו גיבוריה, שלרוב היו גם כותביה, בחודש שקדם למלחמה. היא הודתה בהפתעה ובקשיים שנגרמו בעטיה בשלבים הראשונים של המלחמה, אך בעיקר הדגישה את ההישגים בהמשכה. היא תיארה את המלחמה כניצחון הגדול ביותר בתולדותיו של צה"ל דווקא בגלל תנאי הפתיחה הקשים, מתוך השוואתם למצב הצבאי בסיום המלחמה ולמרות מחיר הדמים ששולם בה. היא התעלמה מן ההשוואה הרלוונטית יותר בין הציפיות מצה"ל לפני המלחמה לבין ביצועיו במהלכה ואי-יכולתו להביא להכרעה בסופה.

הזעזוע שגרמה המלחמה למי שלחמו בה נמשך שנים רבות אחריה. מקומו בתודעה הלאומית אמנם מתכווץ עם חלוף הזמן ועליית משקלו היחסי של ציבור שלא היה שותף לחוויות הקשות, אך בקרב שכבת הגיל של ותיקי המלחמה הוא רק מתרחב. בשתי רמות, הלאומית והאינדיבידואלית, מלחמת יום הכיפורים נתפסה במשך שנים רבות כטראומה האולטימטיבית. הטראומה תוארה בכתבים רבים של לוחמים, בזיכרונות אישיים, בכתבות ובראיונות בעיתונות הכתובה והמשודרת, בסרטים דוקומנטריים ועלילתיים, ביצירות ספרותיות ובמחקרים היסטוריים, פסיכולוגיים וסוציולוגיים. מחקרו של גדעון אביטל-אפשטיין – אף הוא בוגר הקרב של גדוד 890 בחווה הסינית – מנתח את התופעה ואת הכתיבה עליה מרוב צדדיה. מאז שיצא ספרו לאור עלה מאוד משקלה של המרשתת בחיינו, ומטבע הדברים המלחמה הולכת ותופסת גם בה מקום מרכזי באתרים של ותיקי קרבות ושל יחידות ובקבוצות של זיכרון. הגל ההיסטוריוגרפי הנוכחי במחקר של תקופת בין המלחמות מתאר את מלחמת יום הכיפורים כמלחמת ברירה – מטבע לשון שנכנסה לשימוש אחריה, בעת מלחמת לבנון הראשונה, ובאה לרמוז על מניעים פוליטיים בהחלטה לצאת למלחמה. ראשונים להעלות את הטענה הזאת היו יוסי ביילין וגד יעקובי בשנות השמונים של המאה הקודמת. הם התבססו בעיקר על זיכרונם כמי שהיו אז בתוך העשייה הפוליטית, ומקורבים, האחד לשמעון פרס והשני למשה דיין. בהמשך אימצו חוקרים אחדים את עמדתם של מבקרי מדיניות הממשלה מאז מלחמת ששת הימים, עמדה שהתרחבה לחוגים נוספים בעקבות מלחמת יום הכיפורים. חוקרים אלה מבקשים לתת תוקף היסטוריוגרפי לעמדה פוליטית שהושמעה ועדיין מושמעת מעל הבמות התקשורתיות. הם טוענים כי ניתן היה להגיע עוד לפני המלחמה להסכם שלום כמו זה שהושג עם מצרים בקמפ דייוויד – ובמשתמע, לחסוך את המלחמה ואת קורבנותיה – אלמלא התעקשו ראש הממשלה גולדה מאיר והשרים הקרובים אליה לדחות שתי הצעות שלום מצריות שהוגשו, האחת באמצעות יארינג בפברואר 1971 והשנייה באמצעות חאפט' איסמעיל וקיסינג'ר בפברואר 1973, והיו זהות כמעט למה שהוסכם עליו בהסכם השלום שנחתם בשנת 1979.

בשנים האחרונות ניכר שינוי במגמה ופרסומים שיצאו לאור לאחרונה מציגים תמונה רחבה, מאוזנת וגם אמינה יותר של המהלכים הדיפלומטיים שקדמו למלחמת יום הכיפורים. בפרקים המדיניים של הספר הזה אשתדל להראות כי הטיעונים על דחיית הצעות השלום אינם מחזיקים מים ומדובר בשלום מומצא, שלא הוצע על-ידי מצרים לישראל או לארצות-הברית ולכן גם לא נדחה על-ידן. אף-על-פי-כן, ההאשמות האלו קיבלו תהודה רחבה בתקשורת ונקלטו בציבור רחב שמאז המלחמה ראה במדינאים את האחראים למחדל, ועתה גם תלה בהם את האחריות לעצם התרחשות המלחמה בשל החמצת ההזדמנות לשלום כביכול. למיטב הכרתי, מלחמת יום הכיפורים לא היתה אף אחד מכל הדימויים או התוויות שדבקו בה. תוצאותיה לא נבעו ממחדל מודיעיני ערב פרוץ המלחמה אלא משורה ארוכה מאוד של תפיסות, קונספציות, מעשים ומחדלים מודיעיניים, צבאיים ומדיניים, שראשיתה בקיבוע דמותו של החייל הערבי ביום השביעי של מלחמת ששת הימים בדמות הבורחים בסיני והשבויים בעתלית, המשכה בפעולת כראמה במרס 1968 (שהיתה אות אזהרה ראשון, שלא הוכר ככזה, מפני שיכרון הכוח שאחז את הצבא), בתופעות שנחשפו במלחמת ההתשה ובדרך שהמלחמה ההיא קובעה בתודעת הצבא והציבור. צה"ל שיחק שחמט עם עצמו והתאים לעצמו את מהלכי היריב. הוא התכונן למלחמה שהיתה, והיה זה מעשה מורכב, מחושב ומתוכנן לאורך שנים, ולא מחדל בהיסח הדעת שנמשך ימים אחדים ערב המלחמה.

המלחמה היתה רחוקה מלהיות "ניצחונו הגדול ביותר של צה"ל" כפי שספרות האפולוגטיקה והממסד הצבאי, הפוליטי והתקשורתי הציגו אותה אחריה. היא לא היתה כזאת במונחים אובייקטיביים וודאי לא מול המטרות שצה"ל הציב לעצמו למקרה שתפרוץ. היא ארכה פי שלושה מהמצופה, היו בה הצלחות וכישלונות, מחירה בדם ובדמים היה גבוה, ולאחר שההרתעה וההתרעה קרסו עוד לפני שפרצה, גם לא הושגה בה הכרעה. בניגוד למלחמת ששת הימים, לצד הערבי היתה יכולת להמשיך בלחימה גם אחרי שהושגה הפסקת אש, כפי שהראו מלחמות ההתשה בסיני ובמובלעת בגולן. קולות בצבא שכפרו בנרטיב "הניצחון הגדול ביותר", כמו יעקב חסדאי או, מאוחר יותר, עמנואל ולד, נדחקו ממנו. הביקורת על הנרטיב הזה, במידה שנשמעה, היתה מינורית ומאופקת. המלחמה השאירה כ־2,700 משפחות שכולות, אלפי פצועים שחלקם ממשיכים לשאת את נכותם, כמה מאות, שעם הזמן הפכו לאלפים, של מוכי הלם קרב קליני ועשרות אלפי לוחמים ומפקדים שקרוב לחמישים שנה אחריה עדיין נושאים עמם צלקות, שאלות, חוויות ורגשי אשמה שטורדים את מנוחתם ומשפיעים על חייהם. תוצאות אלה מאפיינות כל מלחמה ואינן מיוחדות למלחמת יום הכיפורים. ברמה האישית, הן מלוות, בדרגות עוצמה שונות, את מהלך חייו של כל מי שחווה לחימה, לא רק במלחמות כוללות אלא גם בתקריות בין מלחמות ובאירועי טרור, אבל כל אלה עדיין לא משדרגים מלחמה מטראומה אישית ללאומית.

האמירה שנפוצה אחרי המלחמה מפי לא מעט לוחמים שאמרו כי עכשיו הם מתחילים להבין את השואה, או את מי שעבר אותה וניצל, מעידה על בורות בהבנת השואה, ולא על החוויות הטראומטיות שעברו. טראומות לאומיות בתולדות ישראל היו מלחמות החורבן בתקופה העתיקה, הפוגרומים שליוו את מסע הצלב הראשון והמגפה השחורה בימי הביניים, גזרות ת"ח ות"ט בראשית העת החדשה, הפוגרומים במזרח אירופה בעקבות מלחמת העולם הראשונה ומעל כולם, השואה במאה העשרים. עם כל הכבוד, מלחמת יום הכיפורים רחוקה מרחק רב מן הקטגוריה הזאת. הטראומה הלאומית כביכול היתה מניפולציה עיתונאית, טלוויזיונית, קולנועית וספרותית, שנוצרה מהיסטריה ושיקפה אותה. מדינת ישראל ידעה בתולדותיה הקצרות מלחמות קשות, ומלחמת יום הכיפורים לא היתה הקשה והעקובה מדם שבהן. בעוצמת הלחימה ובמספר האבדות ליום לחימה, מלחמת ששת הימים המפוארת לא היתה רחוקה ממנה, והיא כלל אינה בת השוואה למלחמת העצמאות.

מלחמת יום הכיפורים ודאי לא היתה "מלחמת ברירה". מלחמה שהאויב יזם היא מלחמת מגן ואינה יכולה מעצם טבעה להיות מלחמת ברירה. הטענות כאילו היא היתה כזו נגועות בלא מעט מניעים נסתרים, החל בהתחשבנות עם שר הביטחון משה דיין על האופן שבו הגיע לתפקידו ערב מלחמת ששת הימים, וכלה בראיית מהותו של המפעל הציוני ומטרותיו, כולל מגוון של מניעים נוספים בין שני הקטבים האלה. הטוענים שזו היתה מלחמת ברירה אינם שונים מאלה שבהם הם תולים את הבחירה בברירת המלחמה: אלה גם אלה סבלו וסובלים מן ההיבריס שהשתלט על החברה הישראלית בעקבות מלחמת ששת הימים ומן האשליה שישראל היא מעצמה שעל-פיה יישק דבר והכול תלוי בה, בהתנהגותה ובעמדותיה. לשיטתם של המבקרים, שלום הוא עניין חד-צדדי הנתון אך ורק בידיה של ישראל. לעמדות הצד הערבי ולהתנהגותו, או לאלו של המעצמות, אין חלק בעניין. המציאות שהובילה למלחמה היתה, לדעתי, הפוכה: לישראל ולמעצמות היה אמנם חלק ביצירתה, אבל עיקר המובילים למלחמה היו ונשארו העמדות וההתנהלות של הצד הערבי.

בניגוד לביקורת הציבורית הקשה, ולעתים מוגזמת, שהוטחה במדינאים הישראלים שכיהנו בזמן המלחמה ולפניה, במי יותר ובמי קצת פחות, ביקורת אשר התחילה כבר במהלך המלחמה ונמשכה בשנים שאחריה – תחילה בתקשורת ואחר-כך גם במחקר שניזון ממנה והזין אותה – היחס לצבא בכל הנוגע לנסיבות פריצתה של המלחמה ולביצועיו בהמשכה היה סלחני ואפילו מגונן. האופן שבו ראה צה"ל את המלחמה הבאה, בנה את כוחו ונערך לקראתה, קבע את סדרי העדיפויות שלו מולה, עקב אחרי השינויים בצד השני של הגבעה והתאים את עצמו אליהם, כל אלה כמעט ולא נחקרו עד עתה, ודאי לא מחוץ לצבא. בתוך צה"ל החלה הפקת הלקחים ברצינות רק לאחר שמלחמת לבנון חשפה כי מעט מאוד השתנה בו בעקבות מלחמת יום הכיפורים. בשנות השמונים והתשעים של המאה שעברה נעשתה בצבא עבודה מקיפה ורצינית של הפקת לקחים, אך היא התרכזה יותר בלקחים מאירועי המלחמה מאשר בלקחי התקופה שקדמה לה, באופן שבו הוכן הצבא למלחמה ובתהליכים שעבר בין המלחמות.

***

באחד הימים האחרונים של מלחמת יום הכיפורים עצר הגדוד לשהיית לילה במתחם מצרי ממערב לתעלת המים המתוקים המקבילה לתעלת סואץ. אחרי שהסתיימו התדריכים והפלוגה התארגנה ללינה, התמקמתי עם הקשר והרץ שלי בבונקר מצרי שהיה ככל הנראה בונקר של קצינים. התגלגלו בו ספרים רבים מן הסוגה של ספרות צבאית מקצועית, כזו שמחלקת ההדרכה של צה"ל היתה מפיצה מפעם לפעם על צה"ל ואמ"ן היה מפיץ על האויב, וכל חיל היה מפיץ בתחומו המקצועי. דפדפתי בהם ונדהמתי לראות עד כמה הם היו שימושיים לשוכני הבונקר הזה בעבר. הם היו מלאי הערות והתייחסויות בשוליים, וניכר היה שבעליהם קראו אותם ולמדו מהם. מתהפך בשק השינה שלי לפני שנרדמתי, ניסיתי להיזכר מתי נתקלתי בפעם האחרונה בקצין שדה בצה"ל קורא ספרות מקצועית, בקו או בבסיס. הרחקתי עד הקיץ של שנת 1965 ונזכרתי בסמג"ד גדוד 50 משה פלס (סטמפל), שנהרג בהיותו מפקד הגדוד במרדף בנחל בזק בקיץ 1968, והוא חוזר מתדריך הכנה לפו"ם עם ערמה ענקית של ספרים, מסדר אותם בחדרו הנושק לחדרי ומעיין בהם בשקדנות בכל רגע פנוי, בימים ובלילות, עד שסיים את תפקידו והלך לפו"ם.

אנקדוטה זו בבונקר המצרי נחרטה בזיכרוני. נזכרתי בה לא מזמן כשהתפרסמו מאמציו של הרמטכ"ל הנוכחי, רא"ל אביב כוכבי, לעודד את הקריאה בקרב קציני צה"ל. לקראת סוף העבודה על הספר הזה היא צפה ועלתה מחדש כאשר נתקלתי בשיחה שלהלן בין אחד מאוספי החומר מטעם ועדת אגרנט ובין קצין בכיר בתפקיד מפתח: "ש. הראית את החוברת הדנה בתפיסת המתקפה של המצרים בהוצאת אמ"ן, 1971? ת. לא. ש. הראית את החוברת הדנה בצליחת מכשולי מים על-ידי צבא ברית המועצות? ת. לא. ש. הראית חוברת הדנה בצליחה על-ידי צבאות ברית ורשה? ת. לא." דוגמאות נוספות לתשובות כאלה שמעו חברי הוועדה או אוספי החומר מטעמה ממפקדו של אותו קצין ומקצינים נוספים.
צבא אינו ארגון אינטלקטואלי ולא של אינטלקטואלים וטוב שכך, אך חשוב שיהיו בו קצינים בעלי שאר-רוח שיגוונו את הגלריה האנושית של הקצונה הבכירה. כל צבא, ובכלל זה גם צה"ל, השכיל לשמר בתוכו קצינים כאלה, עד לדרגים הבכירים ביותר, ויצא נשכר מכך. עם זה, יכולתם של צבאות לא נמדדת על-פי האינטלקט, אלא על-פי המקצועיות והתושייה, ואת האנקדוטה שלמעלה הבאתי על-מנת להמחיש את השינוי שעבר צה"ל בתחום הזה לאחר מלחמת ששת הימים. תושייה היא תכונה מוּלדת המתעצמת עם הניסיון. מקצועיות, לעומת זה, נלמדת בבתי ספר ובקורסים, ומושלמת בלימוד עצמי דרך קריאה וצפייה, וכמובן בהתנסות. עד מלחמת ששת הימים ידע צה"ל לשמור על איזון בין מקצועיות ותושייה, אף כי אילוצים שונים חייבו אותו לעתים להעדיף את התושייה והאלתור על כללי המקצוע הצבאי. אחרי המלחמה, האילוץ הפך לאידיאל וההתנסות האישית דחקה את המקצועיות, המבוססת על למידה מניסיון אוניברסלי, ואת תורות הלחימה, הפיקוד והשליטה. חולשתה העיקרית של ההתנסות כרכיב מרכזי של הכשרה היא בכך שהיא מוכוונת למלחמה שהיתה, שהרי בה התנסו רבים, ולא למלחמה שתהיה ואיש עוד לא התנסה בה.

גידולו של הצבא בשנים שאחרי מלחמת ששת הימים, ועליית משקלם של הביטחון השוטף ושל התעסוקה המבצעית בכלל פעילותו, קיצרו את זמני ההכשרה וזירזו את התהליך. משך הזמן המושקע בהכשרת קצין בצבאות העולם נע בין חמש לעשר שנים מתוך קריירה של שלושים עד ארבעים שנה. בהכשרתו של קצין בצה"ל ̶ בהנחה שעבר את כל הקורסים האפשריים (קצינים, מ"פים ופו"ם), הנחה שלא היתה נכונה בתקופה שלפני המלחמה לגבי רבים ובכללם מן המוכשרים והמצליחים – הושקעו לכל היותר שנתיים מתוך עשרים וכמה שנות שירות (עד דרגת אלוף משנה) והיתר הושאר להתנסות וללימוד עצמי. בשורה התחתונה, בהשוואה לצבאות העולם, שבהם חלק ניכר מן ההכשרה גם נעשה בבתי ספר ובאקדמיות ולא בקורסים, צה"ל היה אז צבא של חובבנים גם אם היו לו יתרונות בתחומים לא מעטים אחרים. יתרונותיו נבעו בעיקר מן הניסיון הקרבי שצבר בארבע מלחמות ובפעולות רבות ביניהן, ומהיותו צבא העם שניקז אליו בשירות חובה ומילואים את מרב הכישרונות הלאומיים.
אחרי מלחמת ששת הימים נחלש מעמדה של התורה הצבאית, ומשקלם של עקרונות אוניברסליים פחת בהשוואה למשקל אישיותו של המפקד ורצונו השרירותי. הצנטרליזם ונוחות השליטה הפכו לשיקול מרכזי בקבלת החלטות. התערער האיזון בין צורכי המפקד, שתמיד ישאף לדחות את החלטתו ככל האפשר כדי לרכז מידע ונתונים נוספים ולנצל את הזמן הנוסף למחשבה מהי ההחלטה הטובה ביותר שיוכל לקבל, ובין צורכי הגייסות, שתמיד ישאפו לקבל את החלטת המפקד, שהיא המשימה עבורם, מוקדם ככל האפשר כדי שיוכלו לנצל את הזמן לתרגולים, למודלים ולהכנות אחרות ולצאת מוכנים יותר למשימתם. ביטויו הקיצוני של ערעור זה היה בהתנהלותו של הצבא ב־6 באוקטובר 1973, כאשר האחרונים לדעת על המלחמה העומדת לפרוץ היו אלה שפגשו בה ראשונים.

תוצאות של מלחמות נקבעות בראש-וראשונה על-ידי הדרג שבמגע עם האויב או, בפרפרזה על דברי מרסל פרוסט, על-ידי מי שמסוגל להחזיק מעמד רבע שעה יותר מיריבו. דברים דומים מאוד לאלה של פרוסט שמעתי מהמח"ט עוזי יאירי בבוקר 18 באוקטובר 1973, בראש הגשר ממערב לתעלת סואץ, שנה וחצי לפני שנתקלתי בהם ביומנו של אדם צ'רניאקוב, ראש היודנראט של גטו ורשה, והם מלווים אותי מאז. יכולת העמידה של הדרג שבמגע מותנית בטיבן של ההחלטות המתקבלות על-ידי הדרג הפוקד במהלך מלחמה, מערכה או קרב. מחירן של מלחמות בדם ובדמים, נקבע בעיקר על-ידי הדרגים שלמעלה, אלה שאחראים להכנתו של הרקע המדיני והמודיעיני למלחמה, להגדרת מטרותיה ויעדיה, לקביעת סדרי העדיפויות, לתכנון מבצעיה ולהכשרת הגייסות לקראתה, להספקת המידע הדרוש להם על האויב ודרכי לחימתו, לכשירות אמצעי הלחימה והציוד שיעמדו לרשותם ולמוכנותו וכשירותו של הצבא למלחמה בכלל – לא מלחמה במודל או מתאר מסוים, אלא כל מלחמה. מבחנו האמתי של צבא אינו במלחמה יזומה או בקרב יזום שבו הצבא היוזם בוחר את המיקום והעיתוי, מצוות לו את הליהוק הטוב ביותר בעומד לרשותו, משלב בו את האמצעים המתאימים ביותר ומכין אותו לקראת הקרב. מבחנה של יחידה צבאית ושל צבא בשלמותו הוא בקרב היתקלות, שבו האויב בוחר את המיקום והעיתוי, את ציוות הכוחות ואת ציודם ואת שיטת הלחימה בה ינקטו. מבחינת צה"ל כולו, מבחן מלחמת יום הכיפורים היה מבחן של היתקלות, וכתת החוד שנתקלה היתה גדוד המילואים 68 של החטיבה הירושלמית והאוסף המקרי של אנשי מודיעין וחיל האוויר ומאבטחיהם מגולני במוצב החרמון.

חלקו הראשון של הספר מתמקד במהלכים המדיניים במהלך התקופה ומציץ מדי פעם אל ההיערכות וההערכות הצבאיות. חלקו השני עוסק בהיערכות ובהכנות של שני הצדדים לקראת המלחמה, עם גיחות מתחייבות אחדות לתחום ההשקה בין הצבאי למדיני. הספר בנוי אמנם מבחינה עקרונית על ציר זמן, אבל מעורר מחשבות ומביא למסקנות שחורגות ממסגרת המרחב שהפרידה בין הספר הראשון והשני וממסגרת הזמן שהפרידה בין שני הספרים הראשונים ובין הספר הנוכחי. מכיוון שזהו חלקה השלישי של טרילוגיה, לא הגבלתי את עצמי ומדי פעם חרגתי ממסגרת הספר לתובנות ששייכות למחקר כולו. טענה מרכזית בספר היא, שמלחמת יום הכיפורים סימלה את קריסתה של תפיסת הביטחון של ישראל והוא מנסה לברר את חלקם של המודיעין, המדינאים והצבא בקריסה.