במסגרת עבודה שעשיתי לפני כשנתיים על קרב הבלימה ברמת הגולן, ערכתי בצורה מסודרת את הכוחות שעמדו מול הסורים בשלב הראשון, ע"פ גזרות, חטיבות, גדודים כמות הטנקים וסוגיהם  בכל יחידה. אחד מאותם מהכוחות היה גדוד השריון הפיקודי, להלן גש"פ 181. הדבר הבולט שיחד את הגדוד ביחס לכל יתר הגדודים, היה מיעוט המידע עליו בספרים.

משפט על מפגש עם כוח נגמ"שים סורים לא רחוק מבית המכס, חצי פיסקה על פלוגה מהגדוד שנשלחה לתגבר את חטיבה 7 בקרב עמק הבכא, כמה שורות על כך שהגדוד נשלח לדרום רמת הגולן והשתתף בקרב על מוצבי אל חנות. וזה פחות או יותר הכול.
גם חיפוש באינטרנט העלה מעט מידע. בדו"ח ועדת אגרנט שאליו הגעתי מאוחר יותר, מפורט הסד"כ של פיקוד צפון ערב המלחמה,
הכוח היחידי שאיננו נמצא בדו"ח הוא גש"פ 181! ("פיקוד צפון – המערכה ברמת הגולן 6-7 לחודש", עמוד 1149 למי שמעוניין)

מכיוון שבמסגרת העבודה, המשקל של פעילות הגדוד לא נראה מכריע, לא חקרתי יותר את הנושא, והנחתי לו. אבל, משום מה חשתי אחריות לחקור ולחשוף את פעילות הגדוד, הרגשתי, שזה "לא הוגן" שסיפורו לא סופר. לפני מספר שבועות הועלה פוסט שהעלה שאלה "האם הגיעו טנקים סורים אל בית המכס", נזכרתי באותו משפט על מפגש של גש"פ 181 עם כוח סורי לא רחוק מבית המכס, והחלטתי לחזור לנושא.

כצעד ראשון איתרתי את מג"ד הגדוד ראובן בן אלון ושוחחנו ארוכות בטלפון (ימים של קורונה), משם "נפתחה הדלת", שמות של מפקדים, שמות של נופלים, ומהם, לאחים, רעיות, עם חלקם שוחחתי בטלפון ועם אחרים "נפגשתי" ע"ג דפי פייסבוק, בלוגים, דפי זיכרון  וסרטים ביוטיוב. "הכרתי" כמה מן הנופלים שכל אחד מהם התגלה כעולם ומלואו, מרגש במיוחד היה המפגש עם השירים ששרו ואו כתבו ועל כך בהמשך.

רקע – גדוד 181

הגדוד היה מורכב מארבע פלוגות שרמן M50 הטנק המיושן ביותר בצה"ל שמקורו עוד במלחמת העולם השנייה. תותח הטנק הוא בקוטר 75 מ"מ בלבד. תותחי הטנקים של האויב, היו בקוטר של 100 מ"מ ואפילו 115 מ"מ. גם כל הטנקים האחרים של צה"ל היו מצוידים בתותח 105 מ"מ כולל השרמן M51 "החדש יותר", פגזי הח"ש של הטנק, יכלו רק בקושי אם בכלל לחדור את השריון של הטנקים הסורים שממול,  בכדי לתת מענה חלקי לבעיה פותחו לטנק פגזים בעלי מטען חלול.


הטנק סבל מבעיות נוספות ביחס לטנקים האחרים בזירה: צללית גבוהה, שריון דק, היה קשה עד בלתי אפשרי להפעיל את מקלע המפקד מסוג 0.5 נגד מטרות קרקע מתא המפקד. בנוסף, מכשירי הקשר של הטנקים היו עדיין מהסוג הישן GRC כאשר יתר הכוחות היו מצוידים במכשירי VRC דבר שגרם בהמשך לקשיים רבים בתקשורת. ימ"ח של הגדוד היה במחנה "מנסורה" לא רחוק מיוקנעם. הימ"ח היה משותף עם חטיבה 9 שגם לה היה גדוד טנקי שרמן רובם מהדגם "החדש" יותר M51.

 

סיפורו של גדוד השריון הפיקודי 181 במלחמת יום הכיפורים

לפני שאתחיל, אסייג ואומר שאנשי הגדוד שאיתם שוחחתי, מטבע הדברים לא תמיד זוכרו הכול,
על אותו אירוע יש זיכרונות שונים, גם בחומרים שנכתבו זמן קצר לאחר תום המלחמה חסרים פרטים.  גם במקורות חיצוניים חלקם נחשבים "היסטוריה רשמית למחצה" ישנן סתירות ואו אי התאמות בינן לבין עצמן ולבין העדויות של אנשי הגדוד. על רקע זה, ניסיתי כמיטב יכולתי ליצור ולהרכיב את הסיפור, יתכן ופה ושם נפלה שגגה תחת ידי, ועל כך אני מתנצל מראש. 

הגיוס וההצטיידות

ראשוני המתגייסים היו קצינים מקיבוצי האזור שהתחילו להגיע בשעה עשר בבוקר, מצאו את הטנקים במצב מזעזע.  מצברים ריקים, בעיות הנעה, ללא שמן מנוע, מנגנוני ירי לא תקינים (דבר שהתברר רק בקרב) ועוד. מכיוון שהגדוד היה "דייר משנה" בימ"ח או שהתייחסו כך אליו בפועל, הוא היה בעדיפות אחרונה, כפי שהעיד מח"ט חטיבה 9, מוטקה בן פורת, "הטנקים היו בסדר פרט למצברים של 20 טנקים שלנו ושל הגש"פ, לכן לקחנו מהטנקים שלו (של הגש"פ) את המצברים",  (כמו כן מעיד מח"ט 9  שנושא שינוע התחמושת היה באחריותו, שהגש"פ קיבלו את התחמושת לאחר החטיבה שלו. התחושה הכללית של פיקוד הגדוד הייתה שלגדוד "אין אבא".

במשך היום והלילה הגיעו יתר האנשים והגדוד עם הטנקים שיכלו לנוע יצא לדרך ביום ראשון 7.10.
חלק מהטנקים יצאו ללא מצברים שנלקחו "לטובת" חטיבה 9 לאחר שהונעו בגרירה. המשמעות של טנק ללא מצברים היא שאין לו קשר חוץ וגם לא קשר פנים !, כמו כן כמובן שאין לדומם מנועים. חלק אחר מהטנקים שמצבם היה "טוב יותר" יצאו עם מצברים "יבשים" דהיינו מצברים שלא ניתן להטעין אותם ולא היה בכוחם להתניע את הטנק.

פלוגה אחת (פלוגה פ) נשלחה לכיוון צפון אל גבול לבנון ויתר שלושת הפלוגות אל רמת הגולן. כולן על הזחלים. חלק מהגדוד נסע  דרך התענכים עד צומת חמדיה ומשם לצמח, וחלק אחר דרך כפר תבור, יבניאל,כינרת, צמח. מצמח הקיפו את הכנרת ממזרח בשעות הערב והלילה ועלו בדרך המובילה היום לישוב חד נס צפונה. בשעות הלילה של 7.10 , התכנסו כולם ליד בית המכס.
הכוח שנותר במחנה ויצא מאוחר יותר נסע ישירות צפונה דרך צומת גולני, מגדל, גשר בנות יעקב והצטרף לגדוד.  גם הפלוגה שנשלחה לגבול לבנון קיבלה באזור סאסא פקודה לשנות כיוון ולהצטרף לגדוד בבית המכס. בדרך, תדלקו הטנקים בתחנות דלק אזרחיות וכן מילאו שמן באותן תחנות כאשר המ"פ חותם למתדלק על קבלת הדלק.

ביום שני בבוקר 8.10 הונחה הגדוד שמנה כ 30 טנקים לנוע לכיוון נפח ולסרוק את השטח ממערב למזרח, בדרכו, באזור מחנה צנובר נתקל הכוח ב כ- 15 כלי רכב משוריינים סורים שלא כללו טנקים, השמיד חלק מהם, כשהיתר נסוגו. בהמשך הגיע הגדוד לנפח, ע"פ התיאור של המג"ד ראובן בן אלון, "ראיתי מולי טנק סורי שעמד לפתוח עלי באש, חשבתי שזה נגמר ברגע האחרון, טנק שוט כנראה של חטיבה 679 שעמד בצד פתח באש, והשמיד את הטנק הסורי". אותו טנק הצטרף לזמן מה לשדרה וכונה "ידיד", ואגב אם מישהו מהקוראים מכיר את הנושא, מוזמן להגיב. בהמשך היום נפרס הכוח ממזרח לנפח בעורף ובאגף הצפוני של חטיבה 679. לקראת ערב התכנס הגדוד באזור המחצבה  כשפלוגה אחת, קצת צפונה מהכוח העיקרי. בערב, קיבלה פלוגה פ פקודה לנוע צפונה לכיוון צומת ווסט ולעבור תחת פיקוד חטיבה 7.

כאן אעצור לרגע, ואנסה לתאר חלק מהתחושות שליוו את האנשים כתוצאה ממצב הטנקים ואיכותם.
"אין ירי" – כל מי שהיה מפקד טנק, מכיר וזוכר את תחושת התסכול וחוסר האונים כאשר התותחן מודיע, אין ירי, והתותח ממול מתרומם, "נסה שנית, נהג אחורה מהר, טען, החלף פגז", הבטן מתהפכת. עליה לעמדת אש המנוע מדומם – לא ניתן להניע ולזוז, הטנק נשאר חשוף ללא יכולת תנועה. נותר רק לקרוא, לבקש מטנק אחר להתחבר תחת אש באמצאות כבל גרירה ולגרור.
"נהג לא שומע" – (או תותחן לא שומע ) קשר פנים לא עובד, לא ניתן מלבד צעקות לתת פקודות
"אין קשר חוץ" – אין קשר עם יתר הטנקים בכוח ואו עם כוחות שכנים. תקלות מאין אלו ליוו את הכוח כמעט כל ימי הלחימה ועברו כחוט השני, בסיפורים השונים ששמעתי. אבל, למרות התסכולים ממצב הטנקים, חוסר הידיעה מה יקרה ברגע המבחן, רובם המכריע של המפקדים ואנשי הצוות לא נרתעו למלא את המשימות שאליהן נשלחו

ביום שלישי 9.10 בשעות הבוקר זוהתה הנחתה של לוחמי קומנדו סורים באמצעות  3 מסוקים בשטח שמצפון לגדוד. הכוח ירה מספר פגזים על המסוקים שהחטיאו את המטרה. כוח מאולתר של הגדוד ע"ג זחל"מים  בליווי טנקים שאליהם הצטרף כוח נוסף שלימים התברר ככוח של סיירת מטכ"ל בפיקודו של מוקי בצר ופלוגה מגדוד 51 של גולני, הסתער על הכוח הסורי, שמנה כ 55 לוחמים הרג 50 מהם, ושבה את היתר. אחת החוויות שנשארו חרוטות אצל כמה מהמפקדים, היה הרג של שבויים, באחד המקרים, קצין בפלוגה מנע הרג נוסף, באיומי נשק.

באותו זמן, מצפון לכוח, התחולל קרב עמק הבכא. פלוגה פ שמנתה באותו שלב 8 טנקים, נמצאה מאז הלילה, באזור צומת ווסט. 3 טנקים נשארו תחת פיקוד מפקדת חטיבת גולני אשר חנתה שם ולא חזרו יותר לפלוגה ולגדוד.  מח"ט 7 יאנוש בן גל, שהיה זקוק לכל טנק כמו אוויר לנשימה, חשב תחילה שאלו 5 טנקי שוט שמתגברים אותו, לאחר שהבין שאלו טנקי שרמן אמר למ"פ "רכב מהמין שלך אני לא צריך כאן". לאחר שהמ"פ ביקש לסייע, ולא להישאר על הכביש, נשלח סיור אשר הוביל אותו לרכס "הבוסטר" שמדרום לעמק הבכא ומצפון לקוניטרה. הפלוגה שמנתה 4 טנקים (הטנק החמישי נתקע ) נפרשה בשעה 11:00 לערך ברמפות של הבוסטר תודרכה להגן באש תותחים על מוצב 107 ולמנוע כניסת כוחות לציר "אמריקה". הכוח פתח באש תותחים מרחוק על כלי רכב רכים של האויב, "בתמורה" קיבל הפגזה ארטילרית. הפקודה של המ"פ הייתה שאם מתקרבים טנקים סורים, לעלות לעמדות אש, רק כאשר הטנקים יהיו במרחק של מאות מטרים בודדים, מכיוון שבטווח רחוק יותר, לא ניתן לחדור את שריון האויב.

הפלוגה השנייה, פלוגה צ נשלחה צפונה יותר והונחתה ע"י מח"ט 7, יאנוש בן גל, להתייצב בעורף החטיבה. ולהיות "מחסום אחרון" אם הסורים יצליחו לפרוץ. בשעות הצהרים הסתבכה סיירת חטיבה 7 בקרב קשה עם כוחות קומנדו סורים במבואות הדרומים של הכפר בוקעתא, פלוגה צ הוזעקה לסיוע ועזרה לחלץ את כוח הפלס"ר שספג אבדות כבדות. בקרב נפל מפקד הפלוגה יאיר גולדהור וכמה אנשי צוות נפצעו. יאיר יצא מתא המפקד ועמד על סיפון הטנק בכדי להפעיל את מקלע המפקד נגד הכוח הסורי שהסתתר מאחורי הטרסות, כך, בעומדו חשוף, נפגע מצרור יריות. הערה שלי: בספרות ("תולדות מלחמת יום הכיפורים" עמוד 217) מפורטים הרוגי הקרב ע"פ יחידות, הגש"פ לא מוזכר.

 

 

בהמשך, פלוגה פ חזרה לגדוד, ואילו פלוגה צ נשארה בגזרה הצפונית וסופחה לאוגדה 36. ביום חמישי 11.10 צורפה הפלוגה שנשארה רק עם 3 טנקים תקינים לכוח גולני שפרץ במאמץ הדרומי של האוגדה לכיוון ג'ובתא אל חשב. במסגרת הפריצה, נתקל הכוח בטנקים סורים והצליח לפגוע לפחות באחד מהם באמצעות פגזי חלול. למחרת 12.10התקדם הכוח וכבש את חדר מול התנגדות סורית שכללה תקיפות של מטוסים מהאוויר. במשך כשבוע נוסף המשיך הכוח עם גולני ובסופו של דבר, חזר והצטרף לגדוד באל על, לאחר הפסקת האש. שלושת הטנקים מפלוגה פ שנשארו עם חטיבת גולני בתאריך 9.10 הצטרפו כנראה לגדוד 51 של גולני במהלך הפריצה לסוריה ובהמשך.  מקור: "פעילות גדוד 51 במלחמת יום הכיפורים", מערכות 440.

ביום חמישי 11.10, הגדוד שכלל שתי פלוגות, ק ,ע,  הועבר לגזרת אוגדה 146 בדרום הרמה ת"פ חטיבה 670 הממוכנת, שגדוד הטנקים שלה, נשאר בבקעת הירדן.  הגדוד נע דרומה על ציר הנפט לכיוון הג'וחדר ומשם פנה, והתייצב על ציר המים.  פלוגה פ הצטרפה אל הגדוד לאחר מכן לאחר שנעה בנפרד מהגזרה הצפונית. לקראת יום שישי 12.10 הוטל על אוגדה 146 לתקוף את מוצבי הקו הסורים מעבר לקו הסגול, המטרה הייתה לרתק כוחות סורים לגזרה ולמנוע את העברתם לכיוון המאמץ העיקרי של אוגדות 210, 36 במובלעת שמצפון, באמצעות "חדירה"  ואולי גם "לנצל הזדמנות", חובה לציין שמהלך דומה, יומיים קודם לכן בתאריך 10.10 נחל כישלון חרוץ תוך אבדות קשות. על חטיבה 670 שקיבלה כאמור את הגדוד, הוטל לתקוף את מעבר לקו הסגול את מוצבי אל חנות/צידא  שמצפון לתל סאקי.

בפועל למרות שהיה זה לכאורה מאמץ אוגדתי כל חטיבה פעלה בנפרד וגם ההתקפה של חטיבה 670, הסתכמה בגדוד 181. להתקפה לא צורף כוח החרמ"ש של החטיבה והגדוד לא קיבל סיוע ארטילרי כך, שבפועל, זאת הייתה התקפה גדודית בלבד. בקבוצת הפקודות, שאל המג"ד האם יהיה סיוע אווירי או ארטילרי, התשובה הייתה "שלא זה ולא זה, אך אין מה לדאוג, ידיעות המודיעין אומרות שהסורים בנסיגה ולא צפויה התנגדות קשה"! התחושות לקראת ההתקפה בקרב המפקדים, היו קשות, "היכן הארטילריה, גדוד תוקף לבד, ללא סיוע חטיבתי" "האנשים היו עם האף באדמה".
המג"ד חש בכך ואמר, "מה, זה אתם הולכים להלוויה ?"  בדיעבד, הייתה הצדקה לתחושות הנ"ל.
כל זאת, לא מנע מהם לבצע את הפקודה.

תכנית ההתקפה הייתה כדלהלן:
שתי פלוגות, בחזית, יפתחו באש מהעמדות, לאחר מכן, פלוגה ק עם המג"ד תסתער, פלוגה פ תסייע לה בחיפוי, ופלוגה ע, תנוע מדרום לצפון לאורך הקו ותתקוף במקביל לכיוון צפון. ע"פ התכנית, פתחו שתי הפלוגות באש, הפלוגה השלישית, שנעה בשטח סלעי קשה לתנועה התעכבה ולא הגיע בזמן המיועד. המג"ד החליט לא להמתין יותר ופקד להסתער. שכן, על הכוח נורתה אש נ"ט והונחתה ארטילריה כבדה, כל הטנקים שחלקם עברו את גדרות המוצב נפגעו ורבים מאנשי הצוות נפגעו.
מ"פ ק אריק כהנוביץ', ואנשי הצוות, רפאל, צרפתי, וז'ק רובין, נהרגו. דניאל נתן שנפצע קשה, מת מפצעיו בבית החולים שישה ימים מאוחר יותר.

טנק המג"ד, והמ"פ שהיו בראש הכוח והגיעו לפסגת המוצב, נפגעו,  המג"ד, קצין הקשר ועוד מספר אנשים שזהותם ומספרם המדויק לא ידוע נפצעו, חלקם קשה, הצוותים ירדו/קפצו מהטנקים והסתתרו מאחורי סוללת המגן של המוצב. המג"ד: " היינו מוטלים על הרקע, שני צוותים, מאחורי הסוללה, ירי מעל הראש, ניסיתי להשתיק את הפצועים, תשתקו אם אתם רוצים לחיות, עשינו את עצמנו מתים, אני הייתי מגואל בדם. יצא חייל סורי מהמוצב ירה בנהג שלי (רפאל צרפתי) ועלי פסח כנראה בגלל איך שנראיתי וחזר למוצב" כל אותה עת נמשכה הפגזה כבדה. טנק סמ"פ הגיע לחלץ את המ"פ, נפגע גם הוא ומפקדו נפצע, גם צוות זה ירד מהטנק. קריאות לעזרה ולחילוץ אל החטיבה לא נענו. זחל"ם המבצעים בפיקוד הקמב"ץ נכנס לשטח תוך כדי הפגזה, לסייע בחילוץ. כל הכוח הצליח לפנות את נפגעיו בכוחות עצמו ע"ג הזחל"ם וטנק שנותר עם יכולת תנועה. גם גופות
ההרוגים פונו איתם. בזמן החילוץ, הצטרף הקמב"ץ לרשימת הפצועים. כוח קטן נוסף שאורגן ע"י הקמב"ץ בסיוע כמה טנקים שהגיעו מדרום, כנראה מפלוגה ע השתלט סופית על המוצב. לקראת ערב, התקבלה הוראה לפנות את המוצב ולחזור אל מעבר לקו הסגול…
בתהליך הפינוי, נגררו החוצה טנקים פגועים כולל טנק שוט, שנשאר בשטח מההתקפה הקודמת.

את הפיקוד על הגדוד, או ליתר דיוק על מה שנותר ממנו, קיבל הסמג"ד עזרא רון. מתאריך זה 12.10 ועד הפסקת האש בתאריך 22.10  נשאר הגדוד בגזרה תחת הפגזות כבדות ומתקפות חי"ר. במהלך תקופה זאת, ספג הגדוד נפגעים נוספים, הרוגים ופצועים. בתאריך 16.10 ליד תל פארס נהרגו אנשי מחלקת המבצעים, אילן אלמוב ושמעון בינבנישתי מהפגזה. בתאריך 22.10 זמן קצר לפני כניסת הפסקת האש לתוקף, נהרג מפקד פלוגה ע אבנר דיטל מפגיעת טיל סאגר.

מסמכים:

פירוט של פלוגה ג' מגדוד 51 של גולני, תחת פיקוד גש"פ 181 ב-8 ו9 לאוקטובר במלחמת יום הכיפורים. מתוך תחקיר גדוד 51 במלחמת יום הכיפורים

נפגעי הגדוד – 8 הרוגים וכ- 50 פצועים

שמות הרוגי הגדוד:

יאיר גולדהור –      9.10 
אריק כהנוביץ' –    12.10
רפאל צרפתי –      12.10 
ז'אק רובין –          12.10
שמעון בנבנישתי – 16.10
אילן אלמובסקי –   16.10
דניאל נתן –          18.10 (נפצע 12.10)
אבנר דיטל –        22.10

זיכרון

כל אדם, הוא עולם ומלואו, במהלך חיפושי קראתי והאזנתי לסיפורים שונים הקשורים לאותם נופלים, שכל אחד בדרכו, נגע ללבי.
אביא שניים מהם שהמשותף בניהם הוא השירה ושניהם גם היו חברי קיבוץ יפעת.

יאיר גולדהר

בערב יום הזיכרון תשל"ג 1973 ביפעת, שר יאיר בקולו העמוק את השיר "הקרב האחרון"
חמישה חודשים לאחר מכן נפל.

רוּחַ אַט תִּשֹּׁב, תָּנוּעַ הַצַּמֶּרֶת
וּבְחַלּוֹנֵךְ גּוֹוֵעַ אוֹר הַנֵּר
כַּחֲלוֹם נוּגֶה בֵּינֵינוּ אַתְּ עוֹבֶרֶת
וְכָל אִישׁ אוֹתָךְ זוֹכֵר…

לינק להקלטה מאותו ערב.

אבנר דיטל

שלוש שנים לפני מותו, כתב אבנר שיר למגירה, רק לאחר מותו, ראתה אלמנתו את השיר הפונה אל אלמנתו:

"את לבדך בביתך הבודד, המשמים במורד.
הגשם מדמיע את זגוגיות החלון.
גם דמעות בעיניך.
יש ואינך בוטחת האומנם
היו דברים או אינם.
יש ואינך יודעת אם בחושך החם
אישך החדש הוא הנם,
או אולי האחר שלמועדו אחר,
זה הזר,
הפלא, האכזר,
שלביתך לא חזר,
אך אל אלמנתו מדי לילה חוזר,
מביט ומביט ודבר לא אומר.
יש ואינך יודעת אם קולך
אוהב הוא או צולב.
יש ואינך בוטחת האמנם
חבוי עוד חלומך, סודך המופנם,
וּמַתְרִיסַיִיך עומדים בעינם."

 יהודה פוליקר הלחין את השיר.
לסיפור השיר ולהאזנה לחצו כאן 

אדם מת פעמים, פעם ביום מותו ופעם השנייה במותו של האדם האחרון שזוכר אותו

מקווה שתרמתי ולו במעט, לזיכרון.

אנדרטת גדוד השריון הפיקודי 181 ברמת הגולן. צלם: איתמר רוטלוי

על המחבר

אליעזר בריליאנט, בן קיבוץ שפים, במלחמת ששת הימים 1967 במסגרת חטיבה 7 בתפקיד נהג טנק שוט, בהמשך שימש מדריך במדור נט"ר (נהיגה טיפול רק"מ) בבית ספר לשריון בג'וליס. לאחר השחרור שרת במילואים בחטיבה 179 בתפקיד נהג טנק, התחיל את המלחמה בחטיבה 179 בגדוד 96, בשעות הראשונות כנהג טנק, ולאחר מכן כמפקד טנק עד סוף השירות. עבר לגדוד 287 של חטיבה 179 (בפיקוד חטיבה 9), בקרבות במובלעת נפצע, וחזר והצטרף לגדוד 53 בחטיבה 679, שם שרת עד שנת 1992.

לפני מספר שנים התחיל לחקור את סיפור המלחמה ברמת הגולן ומאז כותב ומרצה בהתנדבות  על המלחמה.