רקע
כדי לספר את קורותיה של סוללת תותחי הנתרן במלחמת יום הכיפורים, חשוב להתחיל קצת אחורנית על ציר הזמן. פשיטות ארטילריות בוצעו ע"י צה"ל במלחמת ההתשה, בשנים 1970-1969. לא ידוע לי על פעולות דומות שבוצעו קודם לכן. הפעולות הללו בוצעו בסוריה וכללו טיסה של כוח צנחנים עם מרגמות 120 מ"מ, הפגזת יעדים וחזרה לשטח ישראל.
בפעולה בשם מלכה 30, הכוח נחת בסמוך לבסיס קטייפה, צפונית מזרחית לדמשק, והפגיז את הבסיס בעשרות פגזי מרגמה. במבצע אחר שפט 37 שבוצע גם כן בסוריה, הופגז בסיס טירונים באש מרגמות. מרגמה 120 מ"מ שוקלת כ-150 ק"ג וניתנת לתפעול ע"י צוות קטן יחסית. בירי מרגמות ניתן לבצע פריסה מהירה וירי מהיר למטרות, אולם יש מגבלה של טווח האש של המרגמה, 7-6 ק"מ, שמחייב התקרבות רבה ליעד ואמנם במבצע מלכה 30, הכח נחת 3 ק"מ מהיעד, בלבד. חיל התותחנים לא נשאר אדיש למבצעים הללו.
בשנת 1972 שרתתי בסוללה א' בגדוד 405 כק"ס (קצין סוללה). גדוד 405 היה הגדוד הראשון שקלט את תומת הרוכב (מ-109) בצה"ל בשנת 1970. קודם לכן היה זה גדוד של תותחים נגררים צרפתיים 155 מ"מ. בעת ששהינו בבסיס העורפי של הגדוד, במחנה בילו, שליד רחובות, בין אימונים לבין פעילות מבצעית בגבול הצפון, הוטלה עלינו משימה נוספת, לקלוט 2 תותחי שלל D-30, בקליבר 122 מ"מ, נגרר, יביל אויר, לגבש תרגולות, להתאמן ולהיות מוכנים לאפשרות של פשיטה ארטילרית מוטסת. תותח D30, נפוץ מאד בצבאות ערב. התותח כבד יחסית, משקלו – 3.2 טון, אולם הוא עדיין יביל אויר. הטווח שלו: 15.4 ק"מ. הקדשנו לנושא כשבועיים שלושה. בצענו ירי תרגול בשטח אש חירבת מאחז, בצענו ניסויי הטענה בתל נוף, אולם לא ביצענו תרגילים משולבים עם טייסות מסוקי התובלה הכבדים ומעבר לכך, לא המשכנו להתעסק בנושא הזה.
מבוא
בשלהי שנת 1972 או תחילת שנת 1973 הוחלט במפקדת קתמ"ר על הקמת סוללת נתרן יעודית לפעולות מוטסות/מוצנחות מעבר לקווי האויב, עם תותחים אמריקניים M102, יבילי אויר, 105 מ"מ ובוצע רכש של 4 תותחים. הסוללה החדשה יועדה להחליף את הייעוד המשני של סוללה א' בגדוד 405, כמתואר לעיל. התותח עצמו, נגרר, קל מאד, במשקל כ-1.5 טון, נגרר, עם טווח של 11.5 ק"מ. התותח מיוצב בקרקע בעת ירי ע"י יתדות המעגנות אותו לקרקע. עוד נידרש לעניין הזה, בפעילות הסוללה, במלחמת יום הכיפורים, לרבות מבצע "פונטיאק".
בחודש מאי 1973, נקראתי למפקדת קתמ"ר והוטל עלי להקים את הסוללה החדשה כמסו"ל. הסוללה היתה סוללה רביעית (סוללה ד') בגדוד 405 ובמקביל היתה יחידה עצמאית לחלוטין (עם מספר יחידה 474 ודואר צבאי נפרד), שידעה לפעול ופעלה ישירות מול כל גורמי הצבא, בשל אופי פעולתה וצרכיה המיוחדים. הסוללה הורכבה מקציני ומשקי תותחנים ומחיילי נח"ל , כולם נושאי כנפי צניחה.
תותח M-102, מוצג בבית התותחן. מקור: ויקיפדיה
אימונים
תוכנית האימונים של הסוללה החלה לקראת סוף חודש מאי 1973. בשלב הראשון, התקבצו בצריפין אנשי הסגל של הסוללה: קצינים ומפקדי צוותים ובחצר האחורית של מפקדת קתמ"ר, עסקנו בלימוד עצמי של התותחים וגיבוש תרגולות. בחודש יוני – עסקנו יחד עם מקצח"ר פיתוח בניסויי הטענות והעמסת התותחים, בתל נוף.
הניסויים התבצעו בשתי תצורות: אחת – הטענת התותחים (במצב מקופל) ועגלות התחמושת בבטן המסוק. תצורה שניה – נשיאת התותחים והתחמושת במתלה מטען, כאשר התחמושת נישאת מתחת לתותח. כמובן שבכל ההיבטים של הטיסה יש יתרון לנשיאת התותחים והתחמושת בבטן המסוק. במקביל אנשי הסגל מחיל התותחנים (שלא היו בעלי כנפי צניחה), עברו קורס צניחה.
בסוף חודש יוני עלינו לרמת הגולן, למפקדת 405 בקונייטרה, שם קלטנו את חיילי הסוללה (נחלאים לפני שיחרור), עם כנפי צניחה, והסבנו אותם לחת"ם. בחודש יולי – ביצענו אימון הקמה, שהחל כאמור ברמת הגולן והסתיים באימון קרקעי מלא רטוב בחירבת מאחז. בחודש אוגוסט, ביצענו אימונים משולבים עם טייסת היסעורים ועם טייסת הסופר פרלון, בעיקר עם טייסת היסעורים, בתל נוף ובחירבת מאחז.
באחד מאימוני הלילה, בתצורה של מתלה מטען, המסוק החל להמריא, התותח היה באויר, אולם הטייס לא הצליח להתרומם עם מנשא התחמושת וכשהרגיש כפי שאמר זאת לאחר מכן: "המסוק או התותח", החליט לנתק את מתלה המטען התותח נפל, נפגע קשות ויצא מכלל שימוש, כך שנשארנו עם 3 תותחים כשירים בלבד. בחודש ספטמבר השתלבנו בסיוע באימוני סיירות, ביצענו צניחה סוללתית וסיימנו את פרק האימונים, בסיוע לחטיבה 35, באימון המסכם שלה בנגב, שבועיים לפני המלחמה. הסוללה הגיעה למלחמה מוכנה ובכשירות גבוהה.
תמונה מאימוני הסוללה ב-1973 – תותח M-102 תלוי על מסוק סופר פרלון
מלחמת יום הכיפורים
ביום פרוץ הקרבות שהינו בבסיס העורפי של גדוד 405 במחנה בילו. הגדוד (בפיקוד אריה מזרחי – לימים קתמ"ר ואורי מנוס כסמג"ד – לימים מת"פ צפון במבצע שלום הגליל ומפקד ההגנה האזרחית בתקופת מלחמת המפרץ הראשונה), עלה מספר ימים קודם לכן לרמת הגולן, כדי לתגבר את הקו.
כמה מילים על הגדוד שלי. גדוד 405 עם שלוש סוללות תומ"ת רוכב, היווה נדבך ארטילרי משמעותי בהגנת רמת הגולן ובלימת הסורים במלחמה (3 סוללות מתוך סה"כ 11 סוללות ביום פרוץ הקרבות). אריה מזרחי כמס"ח 7, עשה גדולות ונצורות בהפעלת האש הארטילרית בגזרת צפון רמת הגולן עמק הבכא והחרמון, ואורי מנוס, הציל באומץ לב רב חיילים רבים מהגדוד מפגיעה, לאחר שהעמדה של סוללה ב', נשטפה ע"י טנקים סורים בדרום רמת הגולן וקיבל על כך צל"ש. הגדוד פעל ממרומי החרמון, עם סרן הרצל כהן ז"ל כקש"א 51 בגולני, בכיבוש החרמון ועד לג'בל עתקה במצרים, כפי שנראה בהמשך. לגדוד היו במלחמה 21 הרוגים, היו פצועים ושניים מחייליו נפלו בשבי.
אנחנו לא חברנו לגדוד לרמת הגולן, בשל האופי השונה של המשימות שלנו. החל משעות הבוקר, שמענו את נהמת מנועי מטוסי הקרב בבסיס תל נוף הסמוך והבנו שמתרגש עלינו ארוע בקנה מידה שלא הכרנו. רק ביום ראשון בלילה, קיבלתי פקודה ממת"פ מרכז, שהסוללה הופכת להיות ת"פ חטיבת צנחנים מילואים 317, בפיקוד חיים נדל (לימים אלוף). למחרת, יום שני, הצטרפתי למח"ט לפיקוד הצפון, כשהסוללה נעה עם כל החטיבה, מתמקמת באיזור קריית שמונה ונערכת לאפשרות כיבוש החרמון. ביום שלישי, ה-9 באוקטובר בחצות, קיבלתי פקודת שינוי משימה , להכין פלגה לתנועה לשדה התעופה במחניים. בבוקר, יום רביעי 10 באוקטובר, הועמסנו על מטוס קרנף (הרקולס), לטיסה לבסיס תל נוף.
מבצע פונטיאק
יום רביעי 10.10.1973. היעד: מצרים. תמונת המצב בחזית: קרבות בלימה קשים ממזרח לתעלה. מתקפת הנגד של צה"ל, יומיים קודם לכן (08.10.1973) נכשלה כישלון חרוץ. שאול מופז, מפקד סיירת צנחנים במלחמה פרסם לפני מספר שנים את יומן המלחמה שלו שבו כתב: " המטה הכללי החליט לפעול בעורף האויב, כי הלחץ בחזית רמת הגולן וסיני היה קשה מנשוא".
המשימה שהוטלה עלינו לאותו יום בשעות הלילה: הפגזת מפקדות של הארמיה השלישית באיזור הק"מ ה-101 על ציר קהיר-סואץ. השיטה: נחיתה ממסוקים, עם שני תותחים, בג'בל עתקה, מעבר לתעלה, כ -20 ק"מ ממערב לסואץ, ביצוע ירי מהיר, קיפול וחזרה לשטח ישראל. זו אמורה להיות כנראה הפעולה הקרקעית ההתקפית הראשונה של צה"ל, מעבר לתעלה, מאז תחילת הקרבות.
משך היום עסקנו בהכנות לביצוע ובתדריכים בטייסת היסעורים. בשעות שלפני היציאה, סיכמנו בעצה אחת עם הטייסים את שטח הנחיתה המיועד וגם שטח נחיתה חלופי. היה קושי בתיאום שטח הנחיתה, לא רק בהיבט של שטח נקי מאויב, מכיוון שהיו ברכס כוחות / תצפיות מצריות. נדרש גם להגיע לנחיתה מדרום, בגובה נמוך מאד, כדי שלא להחשף לירי טילי קרקע אויר מצפון.ג'בל עתקה הוא רכס הררי סלעי קשה, עם אפשרויות מוגבלות מאד לפריסת תותחים, מכיוון שתותח קל משקל ונגרר, כתותח שלנו, נדרש לייצוב משמעותי בקרקע, באמצעות 8 יתדות (כפי שצוין לעיל), הנתקעות בקרקע, במכות פטיש 5 ק"ג, מסביב לבסיס התותח בצורת שושנה, המשמש גם לצידוד התותח. הנתון הזה (של רכס הררי סלעי קשה), היווה את המכשול הגדול והמסוכן ביותר לפעילות התותחים במבצע.
במקביל – חישבנו כבר בתל נוף את נתוני הירי למטרות, עבור 2 המטרות, שהיו גדולות יחסית. בחישוב נתוני הירי, לקחנו בחשבון גם את נתוני מזג האויר באיזור המטרות. כמו כן, בעידן של טרום מחשב הירי, לקחנו איתנו למבצע גם ערכה של לוח ארטילריה מתקפל וספר טווחים, למקרה שיעד הנחיתה יהיה שונה ממה שתוכנן.
הכוח מנה 22 חיילים, כולל כמה חיילים של סיירת מטכ"ל לאבטחת איזור הפעולה. מספר החיילים הסופי נגזר מהטמפרטורה הצפויה באותו לילה. כל תוספת מעלה אחת, חייבה הורדת משקל של 100 ק"ג. בנוסף לתותחים לקחנו איתנו 2 עגלות תחמושת עם כ- 100 פגזים. למפקד המבצע נתמנה סא"ל עמוס ירון, לימים אלוף ומנכ"ל משרד הביטחון (שחזר כמה שעות קודם לכן מניו יורק) , ומפקד סיוע קצח"ר שימש רס"ן (לימים אל"מ) שמעון רום.
המראנו מתל נוף בלילה בהיר עם 22 לוחמים, שני תותחים ושתי עגלות תחמושת, בשני מסוקים. מפקד הטייסת סא"ל יובל אפרת הוביל את הכוח. המסוקים היו כבדים ורצו על המסלול , כדי לצבור תאוצה, לפני המראה. טסנו בשמי ארץ ישראל המואפלת, נחתנו ברפידים לתדלוק ולתדריך אחרון, המשכנו לראס סודר, תוך שהטייסים יוצרים קשר עם סוללת טילי ההוק באיזור, למניעת ירי טיל בשגגה על כוחותינו. חצינו את מפרץ סואץ והמשכנו בטיסה לכיוון צפון, בגובה נמוך מאד. המסוק טס בתוך גאיות וליווה את תוואי השטח, כדי שלא להיחשף לטילי קרקע אויר, עד לאיזור הנחיתה בג'בל עתקה.
תחילה נחת המסוק המוביל. רס"ן שמעון רום, גיאולוג במקצועו, ירד מהמסוק, בדק את הקרקע והגיע למסקנה שלא יתאפשר לבצע את תקיעת היתדות הנדרשות לייצוב הקנים. המסוק המריא ושני המסוקים טסו ליעד החלופי שנקבע עוד בתל נוף. יעד הנחיתה השני היה נוח יותר. שני המסוקים נחתו בדרוג, תחילה המסוק של יובל ולאחר פריקת התותח והתחמושת, גם המסוק השני. חיילי מטכ"ל נפרסו להגנה היקפית, בעוד המסוקים ממריאים דרומה, למעגל המתנה באויר.
גררנו את התותחים, במאמץ משותף אל עמדות הירי, ביצענו "לפנים פעל", תקענו יתדות בקשיים מרובים מאד בשל הקרקע הסלעית, חלק מהיתדות לא היה ניתן לתקוע כלל וחלק לא היה ניתן לתקוע במידה הנדרשת, הצבנו נתונים בכוונות התותחים, ותוך זמן קצר היינו מוכנים. נתתי פקודת אש והתחלנו בירי מהיר, תחילה ירי על מטרה אחת ולאחר מכן ירי על מטרה שניה, תחילה – בקצב אש גבוה של כ-10 פגזים לדקה ולאחר מכן – בקצב אש נמוך יותר.
המצרים לא הבינו איך נוחתת עליהם פתאום אש ארטילרית בעורפם, באמצע הלילה. עמוס ירון ושמעון רום ניסו להגיע לתצפית על איזור המטרות, אולם לא יכלו לראות דבר, כי אפילה מוחלטת שררה באיזור. תוך כדי הירי החלו תקלות , כאשר חלק מהיתדות נשברו והיה צריך להחליפן ביתדות חדשות וחלק מהיתדות יצאו ממקומן והיה צריך לתקוע אותן מחדש. הלמות הפטישים, נבלעה בקול ירי הפגזים. התותחים נעו לאחור, גם 2-1 מטר, תוך סכנת נפשות לצוות, והיה צריך לכונן אותם מידי פעם מחדש. מכיוון שהמטרות היו גדולות כאמור, שילבנו בירי גם תרגולת של "פזר, גשש", שבה מסיטים את הקנה מעט לכיוונים שונים מנקודת המטרה.
לקראת סיום הירי, אירעה תקלה טכנית באחד התותחים, בשל כמות תרמילים גדולה, שנערמה מתחת לקנה, הקנה לא חזר למקומו לאחר שרתע והמשכנו את הירי בתותח אחד בלבד. לאחר ירי של כ-90 פגז, ולאחר שחלפו כ-50 דקות ממועד הנחיתה, נתתי פקודת הפסקת ירי והתחלנו בהכנות לקיפול. קראנו למסוקים להתקרב אלינו, אולם ענן כבד מאד שהגיח לפתע ורבץ על ההר, הקשה עליהם לגשת לנחיתה. הפעלנו משואה (מירי), ירינו זיקוקים, אולם הזיקוקים לא חדרו את מסך הערפל. המסוקים עשו מספר נסיונות לחדור מבעד לערפל, אולם ללא הצלחה. המסוקים היו קצרים בדלק, ולא נותר להם זמן לנסיונות רבים נוספים.
אם המסוקים היו נאלצים לשוב לישראל בלעדינו, המשמעות שכולנו היינו נשארים חשופים בהר, באור יום למשך 24 שעות נוספות, עד הלילה הבא, עם סיכויי שרידות נמוכים ביותר, לאחר שכבר התגלינו עם הפתיחה באש. מפקד הטייסת יובל אפרת החליט בשלב מסוים, שהסיכון גבוה מאד ורק הוא יכנס לנחיתה בעוד המסוק השני ימתין באויר מאחור. המסוק התקדם באטיות, בגובה נמוך, יכולנו לשמוע את נהמת המנועים, אולם לא ראינו דבר. יובל ביצע את תהליך ההתקרבות אלינו באומץ רב (כלוליין על חבל), תוך סכנת התרסקות, בעוד אנו ניצבים על הקרקע, מביטים בהשתאות ויודעים שגורל כולנו תלוי בנחישותו. בשלב מסוים, כששמענו את המסוק בטווח קרוב, יובל הדליק את זרקור המסוק. רק אז יכולנו שוב לראות את המסוק הגדול והכבד, מגיח מתוך העלטה, בגובה נמוך מאד, ניגש לנחיתה.
תהליך ההתקרבות והנחיתה לקחו זמן רב , המסוקים היו קצרים בדלק והתחלנו בקיפול מהיר של שני התותחים, יחד עם כל האנשים לתוך מסוק אחד. במאמץ משותף של כולם, הכנסנו את התותח הראשון, אולם אז נקרע כבל גרירת המטען של המסוק ולא הצלחנו להעלות את התותח השני למסוק. יובל המריא לגובה של מטרים ספורים ונחת שנית, בקירבת מקום שבו מתחיל שיפוע של גבעה, כך שהמסוק נוטה בזוית חדה קדימה. רק כך הצלחנו להעמיס את התותח השני. נדחסנו כולם לתוך מסוק אחד. את עגלות התחמושת השארנו בשטח, מחוסר מקום. הגענו לרפידים בטיפות הדלק האחרונות ולאחר תדלוק המשכנו לתל נוף. למחרת קיבלנו דיווח מודיעין על הצלחת הפעולה ועל פגיעות טובות במטרות. במקביל – התברר שהמצרים ידעו מראש על הפעולה הצפויה, אולם לא עשו שימוש במידע ולא הכינו לנו מארב, למזלינו.
במכתב שכתב לי סא"ל יובל אפרת (שקיבל את עיטור המופת על מבצע החילוץ) לאחר המלחמה הוא כותב: "… אני אישית –לעולם לא אשכח את אותם 22 חיילים על ההר, הממתינים בשקט, בערפל הכבד של ליל הירח המצרי על פסגת הר מבודדת, ממתינים בשקט למטוס הצריך לפנותם ואינו יכול לחדור את מסך הערפל, כהמתן אדם לגורלו. ובידי ובליבי ובעמקי נשמתי ידעתי כי הגה זה של המטוס שאני אוחזו, הוא ישמש כמטה המנחנו הביתה, או יונף עלינו כחרמש."
לקחים
בהיעדר אפשרות להשפיע באופן מהותי על איזור הנחיתה, ובשל הקושי הרב בהעמסת התותחים, קיבלנו בתום המבצע "פרד מיכני" והתחלנו מייד בסדרת תרגולים של העמסה ופריקה של התותחים, ע"י גרירה ודחיפה. בנוסף – היה קושי גדול בגרירת עגלות התחמושת, בוצע בהן שיפור והותקנו בהן גלגלים גדולים יותר.
מבצע אבולעפיה
בימים הבאים, קיבלנו התראות למבצעים נוספים, שלא יצאו לפועל בסיכומו של דבר. בליל ה-17 באוקטובר, ערב הצליחה, יצאנו למבצע במתכונת דומה, באותו איזור, הפעם גם עם פרד מיכני ועם 3 עגלות תחמושת משופרות. שני המסוקים נחתו הפעם במקביל ותוך זמן קצר נערכנו לירי. ירינו כ-120 פגז על שתי מטרות. גם במבצע הזה, התותחים "קפצו" ממקומם, עד כדי סכנת התהפכות והצוותים פעלו בסיכון רב.
עם סיום הפעולה, המסוקים התקרבו לנחיתה. הפרד המיכני ועגלות התחמושת המשופרות הוכיחו עצמם ותהליך הקיפול היה מהיר וחלק. בשלב מסוים,המצרים ירו טילי קרקע אויר, שהתפוצצו מעלינו. בטיסה חזרה, בגובה נמוך, ספגנו אש מקלעים, עם פגיעות בלהבים ובגוף המסוק , מכוח מצרי שחלפנו מעליו. התברר שבתהליך ההתחמקות מהאש, המסוקים היו קרובים מאד להתנגשות. למחרת קיבלנו עדכון מודיעין על הצלחת הפעולה.
סיכום
שתי הפשיטות הארטילריות היו מפעולות הלילה המעטות, שבוצעו ע"י כוחות מיוחדים במלחמת יום הכיפורים וכנראה הפעולה היחידה של כוחות מיוחדים בעורף האויב, שהושלמה בהצלחה. הפעולות נועדו להקל את הלחץ בחזית התעלה בימים הקשים והמכריעים של המלחמה עד לצליחה, לשבש את המערכים העורפיים של המצרים ולאלץ אותם להפנות תשומת לב מהחזית לתוך שטחם. אסיים בסיפא מכתבו של סא"ל יובל אפרת: "יהונתן , מאד הייתי רוצה לקוות שלא נילחם עוד פעם, אך מכיוון שתפילה זו כנראה לא תתקבל, אאחל לעצמי רק זאת, שתמיד אזכה להיות שותף למעשים גדולים כאלו עם אנשים אמיצים כמוכם."
על המחבר
