במלחמת יום כיפור הייתי מ"מ בפלוגה ג' גדוד 46 חטיבה 401. סיימנו את שלושת חודשי אימון הצמ"פ בביר תמדה אותו העברנו עם המ"פ דני יתום. זמן קצר לפני המלחמה הגיע מ"פ חדש, ירון רם. היינו פלוגה מאומנת ונערכנו לירידה לקו למחרת יום כיפור.

עקב בקשות חברים החלטתי לכתוב על חלק מ"חוויות" המלחמה. למרות שכבר עברו הרבה מאוד שנים האירועים זכורים לי היטב, הרבה שנים אני כותב למגירה אוסף ומתעד כל פיסת מידע רלבנטית. אני עוסק כבר הרבה מאוד שנים במחקר היסטורי המתמקד בעיקר בגדוד 46.

מח"ט 401 דן שומרון מעיד בוועדת אגרנט שהוא הורה על דעת עצמו לפתוח את הימ"ח בביר תמדה ב-6.10 לאחר שדיבר עם פינקו סגן מפקד האוגדה. הנה הספוילר שלי לסיפור. כבר ביום שישי ה-5.10 בשעות הבוקר בהיותי קצין תורן נשלחתי ואיתי עוד 10 חיילים מהפלוגה לימ"ח הטנקים של ביר תמדה. המשימה שלנו להוציא את הטנקים מהסככות להניע לבדוק שמנים. איך נאמר, מצב הטנקים היה "לא מי יודע כמה" התחלנו לזווד את הטנקים ובהמשך התחיל תהליך של הבאת תחמושת לסככות. בשעות הצהרים המאוחרות החיילים שמרביתם התכוונו לצום התחילו לקטר על כך שלא יהיה להם זמן להתכונן. אני בהיותי יהודי "חרד" לבטנו קפצתי לגדוד ניגשתי למבצעים ואז הראו לי מברק או שסיפרו לי שיש אישור מהרב הראשי להמשיך לעבוד גם במהלך יום כיפור… חזרתי לימ"ח והמשכנו לעבוד עד סביבות 16:00. בשלב זה התחילו לנחות המטוסים בשדה התעופה בביר תמדה עם אנשי בית ספר לשריון ואנחנו מיהרנו לחזור לגדוד לשמחת החיילים.

בדרכי לפלוגה פגשתי להפתעתי את סגן ציקי ברוידא ואת סמ"ר מאיר פיירברגר זיכרונם לברכה אשר חזרו מחופשת שחרור ולא היו משובצים. שניהם נהרגו בלילה הראשון למלחמה בעת שנלחמו באותו טנק בפלוגה.

במסדר שערכתי לפני כניסת הצום והשבת, שאלתי את החיילים מי צם? החיילים בהכירם אותי התלבטו איך להגיב. אחרי כמה שניות  לפחות 95 אחוז הצטרפו למועצת גדולי התורה של ביר תמדה. בשלב הזה אני נותרתי עם מלאי עצום של אוכל אותו התכוונתי לחלק ל"כופרים" מכיוון שנשארו רק 2-3 חיילים, הסברתי להם שארוחת בוקר בשבת במשרדי הפלוגה אותם הפכתי לחדר אוכל.

ארוחת בוקר הספקתי לאכול עם קומץ חיילים ומט"קים ביניהם צופר זהבי ז"ל מפלוגה א', הייתה זו הפעם האחרונה שראיתי אותו… צהריים לדעתי כבר לא אכלנו, שיחת הגדוד ב-14:00 הופרעה על ידי התקפת מטוסי האויב, רצנו לטנקים המוסווים אותם הורדנו בבוקר מהמשטח. יריתי על המבנה השני של הסוחויים בלי לפגוע ונערכנו לתנועה.

נזכרתי שלא לקחתי את הצ'ימידן והציוד שלי שנותרו במשרד עם האוכל נסעתי עם הטנק עד לחדר תוך כדי שאני רומס עם הזחלים את קודש קודשי השריון קרי "פינת הטיפולים" הפלוגתית עם כל השילוטים החבלול והטרלול .בשלב זה היה לי ברור לגמרי שאני לביר תמדה כבר לא אחזור.

העמסתי את הציוד והאוכל שנותרו לי. בכל זאת דור ראשון לשורדי שואה וחזרתי לפלוגה שכבר החלה בתנועה. למ"פ הסברתי כי אספתי דברים ששכחתי, הרשת הפלוגתית התעוררה לחיים והמט"קים התחילו לבקש אוכל. בשלב הראשון "התחשבנתי" עם כל אלו שהצהירו על כך שהם צמים אבל מכיוון שהייתה לי כמות אדירה של אוכל טרי חילקתי תוך כדי התנועה על ציר הגידי את האוכל. גם בשלב הזה היו מספר סרבנים שהמשיכו לצום מכיוון שאז עדיין לא הייתי סמכות רבנית מספקת עבורם הנחתי להם לנפשם