מוקדש ל-33 חברי מגדוד הסיור 134, שנפלו במלחמת יום הכיפורים.

מדברים היום ברדיו ובטלוויזיה וכותבים בעיתונות, מילים רבות, על הסודות השמורים ביותר של המודיעין ועל המצביאים והמדינאים שכשלו לפני פריצת המלחמה. כל אחד מהם ניסה אז, ומנסה כיום להסביר למה לא התריע ולמה לא העביר את המידע הלאה.

אספר לכם סיפור קצר שקרה לי אישית שבועות בודדים לפני תחילת מלחמת יום הכיפורים. סיפור שממחיש בצורה חדה את השאננות, הביטחון העצמי המופרז, והאופוריה ששררה בצה"ל ובמדינה כולה, בימים שלפני המלחמה.

 תפקידי היה תפקיד מ"פ של פלוגת טנקים / סיור, בגדוד הסיור האוגדתי של אוגדת הרמה. כמו כל גדודי השריון גם אנחנו לקחנו חלק בפעילות הבט"ש בגזרות שונות, וחודש לפני

  המלחמה, בתחילת ספטמבר 1973, גויסנו לגזרת אל על, המשתרעת מתל פארס בצפון ועד אל חמה בדרום הרמה.

השרות היה קל יחסית ללא תקריות מיוחדות ודאגתי כמ"פ הייתה בעיקר, לדאוג לסבב חופשות צודק, לדאוג לאוכל למוצבים, ולוודא שהחיילים ממלאים היטב את תפקידם.

בתאריך 12.9.73 הגיע תורי לצאת לחופשה של 24 שעות הביתה. מכיוון שביתי כידוע לכם, אינו רחוק מהרמה, (קיבוץ שער הגולן) נסעתי עם ג'יפ המ"פ עם קשר פתוח, אך ורק למקרה של תקרית שהייתי בטוח כמו כולם שלא תקרה.

השעה הייתה 15.00 אחה"צ ואני עם הג'יפ בירידות לאל חמה ואז פתאום, מתעוררת רשת הקשר ואני שומע את גיל, מפקד מוצב 114 (מזרחית לתל פארס) מודיע בקשר לגדוד ולפלוגה, שטנק סורי מתקדם לעבר המוצב. בצעתי סיבוב פרסה מהיר, והתחלתי לחזור לרמה לכיוון המוצב. ואז נמשכות ההודעות בקשר. "הטנק מתקדם על הכביש בצורה מוזרה   

עם הקנה למעלה ואינו יורה", וחמש דקות אחר כך: "טנקים סורים אחרים יורים עליו ופוגעים במוצב".

כמה דקות לאחר ההודעה הזו הגעתי למוצב וקבלתי את הפיקוד על התקרית. בינתיים הזעקנו מחלקת טנקים ישראלית שתשיב אש לסורים, והתפתחה תקרית אש שנמשכה כחצי שעה. הטנק הבודד המשיך בנסיעה, הגיע עד גדרות המוצב, פרץ אותן עלה על מוקש נ"ט                                                   

 ונעצר. בשלב זה איש לא יצא ממנו. הסורים המשיכו בירי עליו ופגעו במוצב אך לא בטנק. כוחותינו ירו חזרה ופגעו בשני טנקים סורים, שעלו באש. אז בקשו הסורים דרך האו"ם, הפסקת אש ובקשו לגרור את הטנק חזרה אליהם. הפסקת האש אושרה על ידי האוגדה.

באותו שלב הגיע מח"ט הגזרה למוצב וקבל את הפיקוד ממני. המח"ט הגיע עם שתי פקידות וכמה עוזרים, שהפריעו לתפקוד התקין של המוצב אבל לא יכולנו לעשות כלום בקשר לכך.

הפסקת האש נשמרה על ידנו והסורים התקרבו אל הגדרות ופתאום החלו לירות שוב על הטנק הבורח, כנראה כדי להשמידו ולהרוג את העריק. נהג הטנק, שהתברר שהיה היחיד בו, קפץ מתא הנהג והחל לרוץ בתוך שדה המוקשים של המוצב עד שעלה על מוקש נעל, ונשכב פצוע וזועק לעזרה.

 הסורים הפסיקו לירות ואני בקשתי מהמח"ט לנסות ולהוציא את החייל הסורי אל המוצב. המח"ט אשר, ובעזרת חבלן נכנסו לשדה המוקשים בזהירות רבה, העמסתי את הפצוע על גבי והוצאנו אותו אל המוצב.

הסורי לא אבד את הכרתו למרות פציעה קשה והחל לדבר. למזלנו היה אתנו חוקר שבויים שהבין את דבריו.

להלן סיפורו של הסורי:

הדיביזיה בה אני משרת קודמה מאזור דמשק, דרומה לאימונים. לפי הלחישות ששמעתי היו האימונים הכנה והסוואה לפתיחת מלחמה בישראל. אני לא שונא את ישראל, ושונא את המפקדים העלאוויים שלי יותר.

קבלתי חופשה של 48 שעות ונסעתי לכפר מולדתי בצפון. איחרתי לחזור בשעה בערך, ואז המ"פ העמיד אותי מול הפלוגה והעניש אותי בגילוח חצי ראש. זה היה עלבון קשה, ולכן החלטתי לערוק לישראל.

                                                          2

הדרך הטובה ביותר לעשות זאת הייתה לקחת את הטנק שלי, (מקצועי הוא נהג טנק) ולנסוע אתו על הכביש המוביל לכיוון תל פארס אשר המוצב שלכם ממש בדרכו.

החייל הוסיף עוד פרטים רבים על ההערכות הסורית, שנרשמו על ידנו במקום.                                                               

בסיום חקירתו של השבוי, נגשתי אל המח"ט ושאלתי אותו מה עושים עם החייל ועם סיפורו.

המח"ט היה בחדר הפיקוד של המוצב ואחת הפקידות שהביא עמו יושבת על ברכיו. תשובתו הייתה: "החלום שלי זה לנהל מלחמה עם פקידה על הברכיים". אעביר את הדו"ח לאוגדה ולפיקוד. איני יודע אם המח"ט העביר דו"ח או לאו. אני מצדי מילאתי את חובתי. כתבתי דו"ח בכתב והעברתיו לרפול מפקד האוגדה. ידוע לי שהמודיעין שלנו המשיך לחקור את השבוי

הסורי, ולבסוף העבירו אותו למדינה ידידותית, אבל מסקנות אופרטיביות לא הוסקו מהסיפור, כמו גם מדו"חות מודיעיניים אחרים, והאופוריה המשיכה לשלוט עד השעה 14.00 ב-6.10.73 יום הכיפורים תשל"ג.

 נראה לי שסיפור קטן זה ממצה את האופוריה והרגשת הביטחון העצמי המופרזת שררה בישראל כתוצאה ממלחמת ששת הימים ואת ההרגשה שישראל היא אימפריה אזורית בלתי מנוצחת, וכך תישאר לנצח.

מלחמת יום הכיפורים שפרצה שלושה שבועות לאחר התקרית הפריכה באחת את ההרגשה הכוזבת ההיא.

אילן אשל