אנו, מדויק יותר אני, הרי אני כותב את מחשבותי. חשבתי שצה"ל הוא בלתי ניתן לעצירה "המנצח המתמיד". הערבים הם ערב רב של אוחזי נשק ללא ידע מעמיק בתורת המלחמה. פחדנים שבורחים יחפים.
"עדיפה שארם א-שייח בלי שלום על שלום ללא שארם א-שייח", אמר האליל, שר הביטחון דאז, משה דיין, זה שמעליו רק היושב במרומים, מי כמו דיין יודע הכל?
שירי ניצחון, ירושלים של זהב ושוב נרד לים המלח בדרך יריחו…
ספרי הניצחון, "סדין אדום" ו"חשופים בצריח", המרומם את המח"ט שמוליק לרמת מצביא כמוהו כנפיליאוןמ (לימים אחשוב ששניהם שלחו חיילים לקרבות חסרי תלכית מפני שלא תמיד הבינו את שדה הקרב, אבל חיילים זה חומר גלם קל להשגה, התהילה היא החשובה וזו לגנרלים נועדה).
סיפורי קרבות וגבורה שהתרחשו במציאות או בדמיון הציפו את מוחם ואת דמיונם של בני ה-16 שרק חיכו לגיוס למערך הקרבי ביותר של חיל השיריון. "חשופים בצריח", אמרנו, לצנחנים, משחררי הכותל המערבי, "חבלי משיח", אמר הרב גורן. "הטובים לטייס והטובות לטייסים, הבטיח מפקד חיל האוויר דאז, עזר ויצמן, (לימים חשבתי על 70 הבתולות הממתינות לשהיד המוסלמי בגן עדן).
התגייסתי, גאה מאוד. עמוק עמוק במחשבה, ביני לביני, דיברתי עם עצמי על מלחמת ההתשה. החדשות נפתחו בוקר, בוקר בהכרזה: "דובר צה"ל מודיע…", שאחריה עוד אסון, עוד שבר, עוד אמא שכולה, עוד ילדים יתומים ועוד פצועים (פצועים היא הגדרה כוללנית, עוברת לסדר היום, היא מסתירה לוחמים שעתידים לשאת צלקות גופיניות ונפשיות כל חייהם).
במוצב ה"נברון הדרומי", במלחמת ההתשה, הרהרתי בחוסר התכלית, אבל דיין, בן האלים, חיים בר-לב, מפקד האוגדה והמג"ד, הם בוודאי יודעים מה הם אומרים, מה הם מחליטים, ואנחנו בני השתחורת עושים. הפחד משתק בשמירה בלילות, חייל בודד בשפניה (כן, כך זה היה). התפללתי שיגי הבוקר, כי כל הלילה הזיתי, שאימא ליידי ורצית לאפשר לה כמה שעות שינה רגועות.
המתנה של שעות בתוך הבונקר. להסתכן ולצאת לשירותים או להמשיך להתאפק? להמתין ללילה הבא לשמירה, לפקודה "מטרת סוללה", לנקות את התותח וחוזר חלילה.
הממשלה, הרמטכ"ל, מפקד האוגדה וכל החשובים שמעלי, הם בוודאי יודעים מה התכלית. מה לעשות? עם עובדות לא מתווכחים. "ששת הימים, זוכר?, אני אומר לעצמי.
הפסקת איש. המצרים הבינו את חוסר התכלית. "צה"ל בלתי מובס", הכריזו הגנרלים בראיונות לעיתונות. ואנחנו, בשר התותחים האנמו. "ששת הימים", זוכרים?
הימים ימי שחצנות, יהירות וחלומות באספיה.
קורס מפקדי כיתות בגולני, קורס קצינים, ועכשיו אני משתייך ל"חשובים". לאלה שאומרים לחיילים מה לעשות, והחיילים חושבים לתומם, שאנו הקצינים יודעים מה אנחנואומרים.
לא ידעתי שאני מספר לחיילים שטויות. זה מה שה"חשובים" ממני סיפרו לי… כמו כל קצין צעיר וממושמע, אני מספר לחילי סיפורים שבהם בדיות.
בדף המסרים של האוגדה, דפי הסברה שבועיים סיפרו בדיות. "הכר את האויב", אמרו, ואנו לא הכרנו את עצמנו. מ"אום חשיבה", סיפרו לי ואני ספרתי לחילי, "שולטים על כל מטוס שממריא במצריים". אולי בגלל זה נדהמתי, כשמטוסי הסוחוי המצרים תקפו ביום כיפור בצהריים את שדה התעופה ברפידים ואת הגדוד שלנו ששהה בפריסה קרבית באזור, מה קורה באום חשיבה? שאלנו, הם בארוחת צהריים? כשאצלנו היו כבר נפגעים ראשונים.
דיברו בשושו על מתקן סודי שאמור להבעיר את התעלה. בדף המסרים כתבו על תעלת סואץ, כעל מכשול קרקעי יעיל שאינו מאפשר חציית כלי רק"מ, ואני סיפרתי את השטות הזו לחיילי. כשראש אג"א הגיע לביקור ושוחח עם החילים, הוא היה מרוצה מאוד מהידע הרב שלהם על האויב ועל המשימה. גם אני הייתי גאה מאוד. רק לימים הבנתיי, כי שניניו דברנו שטויות.
לשיא הברברת הגענו ערב המלחמה.
ביום חמישי בערב, ה-4 באוקטובר, נפגשנו עשרות קציני האגד הארטילרי האוגדתי בחדר האוכל הגדודי ברפידים. מצב רוח מצוין, ארוחה דשנה. מחר יום שישי, ערב יום כיפור. האלוף שנפרד מאיתנו לקראת תפקידו החדש, נשא דברים. כדרכם של מפקדים בכירים "יודעי כל" הוא אמר, כי מצבנו מעולם לא היה טוב יותר. ברמת הגולן, כך אמר, "נפלו שישה מטוסים מעל לכינרת, והסורים, אם יעזו להגיב, בוודאי ירו כמה מטחי תותחים לשטח חשוף ברמת הגולן. "במצריים יסתיים בשבוע הבא התרגיל האסטרטגי. הצבא המצרי יחזור לבסיסו ועולם כמנהגו".
נפרדו מהאלוף. מחר בשש בבוקר יגיעו האטובוסים ועד לכניסת החג אגיע לחופשה בבית, לאכול ממטעמי החג ב"ארוחה המפסקת" ולשמוע את תפילת "כל נדרי" בבית הכנסת השכונתי.
ביום שישי ב-6:00 הוכרזה כוננות.
בשבת ב-6:00 נערכנו בפריסה קרבית.
ביום ראשון ב-6:00 נותרו טנקים בודדים מהגדוד.
ביום ראשון ב-14:00 הושמד הגדוד. שארית הפליטה נפוצה לכל עבר.
ביום שני בערב, במפגש עיתונאים, דיבר דיין על "חורבן הבית השלישי". והוא, נציגו עלי אמדות של היושב במרומים. איזה מזל שהלוחמים היו עסוקים בלחימה, ולמרבה המזל הפעם כפרו בסמכותו ולא קיבלו את "חזון התבוסה" כמובן מאליו.
ביום השביעי למלחמה, בשעות הבוקר, נהרג האלוף.
ימי השחצנות, היהירות והחלומות באספיה תמו. ה-6 באוקטובר 1973 הוא הוא הרוביקון. משנחצה שינתה ארצי פניה לעד.
אנו דור השחצנות, היהירות וחולמי החלומות. הפקנו לקחים. האם אלה יזכרו בדורות הבאים?