"אני נזכר בפרצופים שלהם מחייכים ושנייה אחרי זה הם אינם, ולידי ממשיכות ליפול פצצות מרגמה ולעוף סאגרים"
רבות דובר וסופר על הקרב האכזרי בחווה הסינית. אבל אין הרבה עדויות מפורטות, מרגשות וכואבות כמו זו שמספק, בני כהן, סמל בגדוד 890.
"אנחנו יורדים מהמסוק ונעים לתוך לילה שטוף ירח, בחולות העד של המדבר הצחיח. ממרחק לא רב נשמעים קולות הנפץ של פגזים, פצצות תאורה וירי נ.מ שמכסה את השמיים כמו זיקוקים. ואנחנו, גדוד 890, מתקדמים עם כל ציוד הלחימה על גבנו. בתוך החול הטובעני הערוצים והתלמים שיצרו שרשראות הטנקים והנגמשים שלחמו בימים שלפני ה 16/10.
"כל שידעתי על הלחימה היה מדיווחים ברדיו, ולא היה לי ספק בכוחו של צה"ל לנצח במלחמה. ועוד יותר בכוחם ובאומץ ליבם של חברי הלוחמים הצנחנים שנמצאים איתי. ומעל כל זאת האמונה בקב"ה.
"נזכרתי בברכת הכוהנים שאבי ברך אותי, כמה דקות לפני שעזבתי את בית הכנסת בדרכי לגדוד. התפילה ביום הכיפורים והדרת הקודש שהרגשתי בבית הכנסת, נסכה בי ביטחון שאני לא יכול להסביר ושליוותה אותי מאות ק"מ רחוק מהבית, בתוך הקרב בחווה הסינית, שלי לא יקרה כלום, שיש מי ששומר עלי.
"אנחנו נעים משני צדי הציר, נתקלים ומשמידים – ובבוקר חוברים לכוחות של אריק שרון. שם עלינו על מסוקים וכעבור כמה דקות נחתנו בלב המדבר שלפי מפת הקוד נקרא עכביש 55. התחלנו בתנועה, ופתאום נפתחת עלינו אש לא מכוונת. נותבים חולפים מעל ראשנו ואז מישהו קלט שאלה כוחותינו בגלל הצבע האדום של הנותבים, בעוד שאלו של המצרים ירוקים. תוך כדי צעקות מחרישות אוזניים של כל הפלוגה ושל המג"ד איציק מרדכי, האש חדלה. התקרבנו וראינו את גשר הדוברות שהיה אמור לשמש למעבר הטנקים למערב התעלה ומסביבו חיילים ששמרו עליו ולא ידעו שאנחנו מגיעים.
"המשכנו להתקדם עוד כשעה בלי היתקלות. בשלב מסוים, נפתחת עלינו אש בטפטוף שמתגבר. אנחנו מזהים את מקור הירי ומשיבים אש. יקי המ"פ נותן פקודה להסתער באיגוף ימני. אנחנו קמים ואז הנורא מכל: אני שומע חייל זועק "נפצעתי". אני זוחל אליו, מוריד לו את הקסדה וצועק לחובש, שמופיע ומעדכן שכדור חדר לו את הקסדה ושרט לו את הקרקפת. הבחור, פיני ברוויני (לימים בכיר השב"כ פיני ברקן), קיבל חבישה והמשיך להילחם. המשכתי לזחול ולייצר אש לכיוון המצרים שאת העמדות שלהם זיהיתי במרחק של כ-100 מטר ממני.
במרחק של כ-30 מטר מצד ימין שלי אני שומע שיקי המ"פ נהרג. הייתי בהלם. ושנייה אחרי זה אני מבין שגם שאול וגרדין מ"מ וסמ"ח 3 נהרגו תוך כדי הסתערות. אני נזכר בפרצופים שלהם מחייכים ושנייה אחרי זה הם אינם, ולידי ממשיכות ליפול פצצות מרגמה ולעוף סאגרים. זה היה מרחץ דמים!
"היו לי כמה דקות של הרהורים. כל החיים עוברים לפניך ואתה נזכר בחברים מהילדות, מהגן, מבית הספר ובמיוחד במשפחה ובאמא. ומה היא תעשה אם חס וחלילה יקרה לי משהו. והיו לי עוד שני אחים צנחנים, מה קורה איתם? האם הם חושבים ומרגישים כמוני.
"הרגשתי יובש בפה ומחנק בגרון. שלחתי את ידי למימיה, שתיתי כמה לגימות ולפתע כאילו נוריתי מתוך לוע של תותח: הרגשתי רענן ויריתי לכיוון העמדות המצרים. המשכתי להתקדם כל הזמן בזחילה ולייצר אש. תוך כדי הזחילה אני מגיע לקבוצה של כ-10 חיילים ששימשו כמחלקת רתק של הפלוגה של בנצי עציון, ואיך שהגעתי הוא העביר אליי את הפיקוד ואמר שהוא הולך לארגן חילוץ של פצועים והרוגים.
"דבר ראשון נתתי להם פקודה לשמור מרחק אחד מהשני. מיקמתי את עצמי במרכז הכח וכשראיתי שהם שופכים אש בלי הכרה אמרתי להם שמרגע זה אני פוקד מי יורה כדי לחסוך בתחמושת. לפתע, פגז נפל משמאלי וקדוש נפגע קשה. שני חבר'ה קופצים לעזר לו, ואחד מהם, אמיל ישראל, חטף צרור ביד תוך כדי. במקביל, גם מאיר לוי צועק שהוא נפגע ברגל, אך למזלו רסיס הפגז פגע לו בסוליה של הנעל.
וכל הזמן נופלים עלינו פגזי מרגמות ומדי פעם היו באים לקראתנו כדורי אש שהתפוצצו לפנינו או שעברו מעלינו ואז התכסינו בחוטים דקים, שהבהירו לנו שמדובר בטילי סאגר. במשך כל זמן הלחימה איציק המג"ד מבקש סיוע של טנקים ולא מקבל.
בזמן שאני מחלק למחלקה פקודות, נופלת ביני לבין לאיציק שהיה מימיני פצצת מרגמה 120 מ"מ שמכסה אותי בחול. לאיציק לא היה מזל כמו לי והוא נפגע. אני מיד קופץ לעברו מנסה להבין את חומרת הפציעה. כל הפנים מלאות בדם והוא צועק: "אני לא רואה, אני מת, תנו לי מורפיום". אני מבין שחייבים לחלץ את הפצועים ונותן פקודה לחלץ לאחור. אני נשארתי בחזית לרתק את המצרים עם המקלעון שלי והמאג של איציק עם שלושה ארגזי פעולה, כדי לאפשר את החילוץ. מולי אני רואה חיילים מצריים שיורים ללא הפסקה, קופצים מעמדה לעמדה וצועקים: "איטבח אל יהוד".
השחר התחיל לעלות. אני רואה את העמדות של המצרים בבירור ומבין שאם לא אחלץ לאחור, הם ישטפו אותי. נשארו לי כמה מחסניות. התחלתי לזחול לאחור עד שלפתע נתקלתי בחייל שלי ששוכב על הבטן, כולו מלא דם. אני לא מזהה אותו, אבל מוציא מימיה, משקה אותו, מנקה לו קצת את הפנים, ולהפתעתי זה היה איציק נחום המאגיסט. הוא חצי בהכרה ומבקש שאעזוב אותו, אבל לא ויתרתי והודעתי לו: "אני מוציא אותך".
,הוצאתי מימיה, נתתי לו לשתות וגם אני שתיתי קצת. התמלאתי בכוחות, אבל לא יכולתי להתרומם בגלל עוצמת האש, וגם לא יכולתי לגרור אותו מהידיים מפחד שאתלוש לו אחת מהן. הייתי חייב לגרור אותו רק מהרגליים, אז קשרתי לו עם התחבושת האישית שלי את הידיים לגוף, וגררתי אותו כמו עגלה.
זו היתה גרירה איטית מאוד, וכל 2-3 מטרים הייתי חייב לנקות את החול בין הרגליים שלו. ופתאום אני מרגיש שמישהו דפק לי פטיש בגב. עפתי איזה שני שמטר ונפלתי על הפנים. לקח לי שנייה להבין שנפצעתי. דם התחיל לטפטף מהשרוול של יד ימין, בעקבות כדור שחדר מתחת לבית השחי ויצא לי מהגב.
הביטחון שלי שנצא חיים ירד פלאים. נכנסתי לדיכאון, אבל החלטתי שאני לא מפנה את עצמי כדי להזעיק עזרה אלא נשאר עם איציק. למזלנו, לפתע הופיעה זלדה במרחק של כ-100 מטר מאיתנו. הורדתי את החולצה ונופפתי עם צעקות. הם קלטו אותי עשו סיבוב חד וטסו אלינו.
"אני עוזר להכניס את איציק לנגמ"ש שבו כבר שכבו 7-8 פצועים ומספר הרוגים. בנגמ"ש זיהיתי את יואב מתן סמ"פ פלוגה ג' (היום פרופ' מנהל מחלקה אורתופדית בהדסה). תפסתי את המאג שבצד הנהג ופתאום אני רואה את המצרים קופצים בין העמדות. אבל גם את ההרוגים והפצועים שלנו שחיכו לפינוי. אני יורה לעבר העמדות של המצרים בזמן שטילים וכדורי האש חולפים מעלינו ולידנו. מדי פעם אנחנו עוצרים ומעלים פצועים והרוגים. ריח הדם והבשר השרוף בתוך הנגמ"ש לא עוזב אותי עד היום.
כאמור, בסוף הגענו לתאג"ד, פרקנו את הפצועים, ואז במרחק של 10 מטר אני רואה שורות שורות של לוחמים מתים מכוסים בניילון אפור כשרק הנעליים מבצבצות. אז גם מסתבר לי שהנגמ"ש הגיע לחלץ אותנו אחרי שהקצין שלו סרב פקודה של מפקדו לא להיכנס לשטח, אחרי שראה את הטבח שנעשה ולא יכול היה שלא להתערב.
"בינתיים ניגש אלי הרופא ונותן לי זריקה. משם אני מפונה עם קומנדקר לבית חולים שדה, ולאחר מכן במסוק לרפידים ומשם לתל השומר. את הפקודה שקיבלנו לפתוח את הצירים טרטור ועכביש ביצענו במלואה, אבל המחיר היה כבד: כ-100 פצועים ו-43 הרוגים
"הגעתי לביתן 12 בתל השומר. לאחר שלושה ימים, אחרי שהמשפחה בקרה אותי, ביקשתי לחזור לחברים שלי באיסמעיליה. בהתחלה חשבו שאני צוחק, אבל כשראו שאני רציני קיבלתי אישור וביום ראשון כבר הגעתי לשדה התעופה בלוד, המראתי לרפידים משם לפאיד בדרכי לגדוד מתחת לעצי המנגו באיסמעליה.
במשך השבוע הייתי עם חברי הלוחמים, כשכולם היו על הפנים. מפלוגה של כ-85 לוחמים הגיעו לאיסמעיליה כ-23 חיילים בלבד. לאחר מכן חטפתי זיהום בפציעה ונאלצתי להתפנות שוב אל העורף.
"לאחר הפסקת האש החברה חזרו לארץ ואני הצטרפתי אליהם לסיום קורס מכי"ם משלוש מחלקות של כ-80 חיילים חיברנו שתי כיתות של 24 לוחמים. תוך כדי קורס המכי"ם יצאתי יחד עם חזי, המ"מ היחידי שנשאר בחיים, לבקר משפחות שכולות ופצועים שלא חזרו לפלוגה. ברוב המקרים השיחה התנהלה בסדר, אך היו כמה בתים שבהם האשימו אותנו במות בנם מפני שאנחנו המפקדים. זה היה מאוד כואב ונצרב בנשמה, אבל קיבלנו את זה בהבנה.
במאי 1974 השתחררתי".