"יום אחד, בהיותי כבן 60, הצצתי בבוידעם שבבית אמי ומצאתי שם מזוודונת ובה סרטי הצילום שצלמתי בטאסה. הראיתי אותם לאחי והוא אמר: 'שמע, אתה מוכרח לתת אותם לסריקה ולפרסם'"
סיפורו של אביב יצחקי, שלא היה בחזית הלוהטת ביותר, אבל תיעד את חבריו לחטיבה 14 שצלחו את התעלה ועברו קרבות קשים מול הקומנדו המצרי.
הנה הסיפור כמו שהוא מספר אותו, בתוספת התמונות.
"כשפרצה המלחמה הייתי לפני שנת הלימודים האחרונה בבצלאל שבירושלים", מספר יצחקי, "באחת החופשות, כשכבר היינו בטאסה, עליתי לירושלים ובאתי לשאול את מנהל המחלקה שבה למדתי מה יהיה עם שנת הלימודים שלי כשמספר חודשים כבר עברו ועדיין איננו יודעים מתי נשוחרר. ענו לי "קח עמך מספר סרטי צילום ותעד את חיי היומיום שלך יחידתך ותקבל על זה נקודות". ואכן כך עשיתי. צילמתי בעיקר את חברי הצוות שלי באוהל ולידו ועל הנגמ"ש, אבל גם את האחרים, בעת קריאה ומנוחה, משחק ובישול וכו'.
"יום אחד, בהיותי כבן 60, הצצתי בבוידעם שבבית אמי ומצאתי שם מזוודונת ובה סרטי הצילום שצלמתי בטאסה. הראיתי אותם לאחי והוא אמר: 'שמע, אתה מוכרח לתת אותם לסריקה ולפרסם'. העליתי הכל לאינטרנט וגם באתר חטיבה 14 וכמובן בפייסבוק היחידתי".
את המלחמה עצמה, די במזל, סיים יצחקי ללא פגע. "בתחילת המלחמה ישבנו בדרום סיני כי הימ"ח היה בשארם אל שייח. כשהוחלט על חציית התעלה ביקש שרון שנגיע מיד, אבל בגלל המרחק לא יכלו להמתין שנגיע.
"בינתיים התברר שהנגמ"ש של הצוות שלי מושבת ונשלחנו לטאסה לקבל נגמש אחר. בינתיים היחידה שלו הגיעה לגדה המערבית כשהיא מסופחת לחטיבה 14, השתתפה בקרב על מתחם אורחה ונפגעה קשות – מספר ההרוגים והפצועים עמד על כ-40 אחוזים מלוחמי היחידה".