יש שלולית של דם על רצפת הצריח,

 לא ניתן לראותה, אך  אי אפשר שלא להריח,

 תרמילי פגזים חלולים, נוצצים בגוונים של  זהב,

 ופחיות שימורים ריקות, שרידי מנות קרב

נערמו בתפזורת כמסך מאולתר  ומיותר,

 כי את קולו של הדם להחניק אי אפשר.

 באבחת רסיס אחד קולו של מאיר נדם

ואט אט אל כסאו הוא צנח דומם.

את צחוקו המתגלגל החליף אז שקט מקפיא,

ריח  של אבק שריפה, עשן  ופיח

ושלולית של דם על רצפת הצריח.

 נותר רק "עוזי" מיותם וקסדה מנופצת

ומשקפת שדה עם רצועה מוכתמת

זיכרון מודחק של הרוכסן הארור בגב הסרבל

ותמונות ישנות של אימוני הצמ"פ.

קול צחוקו שמוסיף להדהד בראשי,

ואותו געגוע שאינו מרפה בלבי.