"אני עומד בחשיכה מול ארבעת התותחים שלי בעמדה הדוממת, מביט אי שם לעומק השמיים השחורים ומחפש את אלוהים כדי לבקש ממנו שלא יהיו לי הרוגים"

תמונה יכולה לכלול: ‏‏‏‏אדם אחד או יותר‏, ‏שמיים‏‏ ו‏פעילויות בחוץ‏‏‏

סיפורו של יוסי קורן, מפקד סוללה א' בגדוד 405 סוללה וקנ"א (קצין ניהול האש של הגדוד במלחמה).
זהו חלק מקטע שכתב בגיל 20, מתוך החוויה לפקד על אנשים סדירים במצב כאוטי:
"הגענו לגזרה הדרומית מול תל פארס ושם תפסה אותנו המלחמה – שתי סוללות של 4 קנים במרחק של כ2.5 ק"מ מהגבול, כך שיתף קורן. הרגע ההוא נשאר בזיכרון מפורט וברור לגמרי: אני עומד בחשיכה מול ארבעת התותחים שלי בעמדה הדוממת, מביט אי שם לעומק השמיים השחורים ומחפש את אלוהים כדי לבקש ממנו שלא יהיו לי הרוגים. בלילה הראשון נתקלנו חזיתית בפלוגת טנקים סורים ונאלצנו להתמודד איתנו מטווח של מטרים ספורים – ספגנו 16 אבדות".
במהלך הלילה התמודדנו מול הכוח העודף בהסתננות וחמיקה דרך ודיות עד גבעת בזק משם המשכנו להיחלם כל היום עד שאפסה התחמושת והתרוקנו מיכלי הסולר. הלילה מתחיל לרדת. מה קורה בסוללה שלי? כולם בסדר? ככל שעובר הזמן יש יותר ויותר מטרות ופחות אינפורמציה על מה שבאמת מתרחש רק קילומטרים ספורים לפנינו. לרשת עולה פתאום קול נואש ומבקש מאיתנו לירות פגזים מיד על שם קוד שהוא נותן לנו. בעוד הצוות טוען אנחנו מחפשים במפות שלנו את הקוד לאורך הגבול ולא מוצאים, סמל המבצעים מחפש יותר פנימה בשטחנו ומוצא: מדובר בתל סאקי, מוצב על תל קטן דרומה מאיתנו ממש בתוך השטח שלנו. נדמה לי שיושבים שם נח"לאים, מגדוד 50. הם מבקשים "אש על כוחותינו", פשוט מבקשים לירות על אזור הגדרות של המוצב שלהם בתותחים שלנו. עוד באותו ערב הצלחנו לרדת במורד הרמה לעמק הבטיחה שם מלאנו את הבטנים בתחמושת וחזרנו לסייע לכוחות של גולני וחטיבה לכיבוש הרמה מחדש. היחידה שלי השתתפה בקרבות במובלעת עד סוף המלחמה ואחר כך גם בהתשה בסיוע לגדודי חטיבה 7."