"מייד לאחר מכן חטפנו טיל נוסף שפגע במכסה תא הנהג. הטיל הזה ריסס אותי ואת ישראל. הרגשתי שראשי עף ומסתובב במהירות של 2000 סיבובים בדקה. עפתי. מצאתי את עצמי על הדיונות עם חול בעיניים ובכל החורים, כאשר פרטוש לצידי. היה לי חור בחזה. החובש קלט את זה ומייד סתם אותו"

ממקומי בצריח המפקד של נגמ"ש החילוץ הלוחם, נפרש שדה הקרב על גבי דיונות הזהב שנוקדו בעננות עשן. זוית הראיה שלי היא צרה ומספרת סיפורו של צוות לוחמים, ממחלקת חילוץ רפואי בכוח 100. הצוות לחם מעלות השחר ועד שניפגע במשימה החשובה, הגשת סיוע רפואי חיוני מציל חיים ופינויי הנפגעים מקו האש. חלפו 40 שנה והמראה צלול, ברור וקשה מנשוא.

מוזר יום הכיפורים הזה. הצום כבר נכנס ולמרות זאת, לראשונה בחיי, לדממת הרחוב נכנסים לאט לאט קולות של כלי רכב המעמיסים חיילים ומפליגים לאי שם. תחושת החג שלי מופרת וללב חודרת תחושה לא מוסברת של אי שקט. מה קורה כאן? 

אני משוחרר מהצבא כבר כמעט שנה במהלכה כבר הספקתי לסיים את המכינה בטכניון. עתה אני ממתין לשנת הלימודים שתתחיל בטכניון במגמת הנדסת מכונות. אני בבית. החלטתי להצטרף למשפחה ולעשות איתם את יום הכיפורים.

הורי ממתינים לבני הזוג כהן. יש מסורת למשפחות: ביום כיפור מתכנסים ומעבירים את "הצום" בתכנון טיול משפחות משותף, שיתקיים בחג הסוכות. לא סתם טיול, אלא עם חברים ותיקים וכמובן גם הילדים, הדור הבא. אף אחד לא רוצה להפסיד את החוויה. אבל הכוהנים מאחרים. בירור פה ובירור שם ומתברר, כי בנם דובי, קצין צעיר בגולני, נקרא בבהילות לשוב לבסיסו. "כוננות הוכרזה בצפון", מגלים לנו.

רגע, ומה איתי? שכחו אותי?

נכון, אין לי עדיין הצבה למילואים ושיבוצי הוא במאגר קצינים, אבל זו לא סיבה מוצדקת שישכחו אותי בבית. אחרי הכל יש לי ניסיון בפיקוד וידע בשטחי סיני. כך אני אומר לעצמי מתוסכל. יותר ויותר כלי רכב חולפים בכבישי השכונה.  עכשיו כבר ברור שיש גיוס רציני של סדירים שיצאו לחופשות ושל חיילי מילואים.

רבים מהשכנים שלנו, המשרתים בחיילות קרביים, נקראים לבסיסיהם. חוסר המנוחה שבי מעמיק וגם ועכשיו מתלווה אליו תחושת עלבון קלה: למה לא קוראים גם לי?

אחי דני וחבריו הצעירים מתכנסים בביתנו, הם חשים ברוחות מלחמה. הם אמנם עדיין לא חיילים, אבל רובם נמצאים ערב גיוס וחשים הזדהות גדולה עם הצבא. אני מבחינתם כבר לפחות גנרל. שירתתי באזור סיני והתעלה ומבחינתם אין טוב ממני לתת תמונת מצב צבאית. כבוגר קו המעוזים בתקופת מלחמת ההתשה, אני פורס מפות עדכניות, פחות או יותר, של קו תעלת סואץ. החבורה הצעירה עומדת מסביבי נרגשת ובוחנת בסקרנות את מיקום המוצבים, תוואי השטח, טופוגרפיה, דרכי גישה – כבישים ראשיים וצירים.

הניסיון שלי בגזרה הותיר אצלי ידע רב ואני סוקר בפניהם את אמצעי ההגנה של צה"ל, הנראה לנו עד היום כצבא גדול וחזק ומתוחכם כל-כך. צה"ל כל יכול.

חולפת שעה ועוד אחת ותחושת אי השקט מתגברת. אם לא קוראים לי סימן הוא, בשבילי, שהמהומה גדולה ויש חוסר סדר בהרבה מקומות בצבא. מאי שם מגיח מכשיר רדיו. הוא פתוח. אנחנו מחכים לעדכון. ברור לנו שמשהו גדול מאוד קורה.

ואכן, לא חולפת שעה קלה וקריין הרדיו מבשר לנו בקול מתוח: בשתיים בצהריים פרצה מלחמה!

נו טוב, עכשיו  ברור לי איפה אני צריך להיות. קוראים לי או לא קוראים לי, אני את חובתי הולך למלא ועל הצד הטוב ביותר. מיהרתי להתקשר לאיזי לוי, "אחי התאום" מרחובות. בחור מרשים, הרפתקן גבה קומה וקל רגליים. גם הוא אחרי שרות סדיר וקצין חרמ"ש במילואים.

כבר בטלפון אנחנו מקבלים החלטה לנוע לכיוון סיני, לאותם נופים ומקומות בהם שירתנו והמוכרים לנו כל-כך טוב.

במהירות הבזק אני אורז תרמיל ודוחף מה שנראה לי הכי חיוני: לבנים, כלי רחצה, מצלמה. נועץ את אקדח הברטה "בריגדיר" בחגורה ומרגיש מוכן לקרב הקצר הצפוי לנו. נפרדתי בזריזות מההורים: אבא ותיק מילואים בתותחנים, מעודו לא החסיר יום שרות. אמא, עובדת סוציאלית ותיקה, שניהם למודי מלחמות ושואה. חינכו אותנו לשרות ולנתינה לחברה ולמדינה.

בארבע אחר הצהריים אני כבר בדרך למפגש עם איזי ברחובות. הכבישים ריקים יחסית. כלי רכב צבאיים ומעט כלי רכב אזרחיים חולפים אבל התנועה זורמת. מהר מאוד אני מוצא את עצמי אצל איזי.

הדרך מרחובות לפאתי סיני חולפת במהירות. אני ואיזי מחליפים הערכות מצב על מה קורה ומה יהיה. איננו דואגים. תוצאת המלחמה ברורה לנו רק הדרך להגיע אליה עדיין לוטה בערפל.

הגענו לפאתי סיני. שוטטנו בניסיון ובתקווה  שמישהו "יאמץ" אותנו – אבל כלום. חוסר סדר מוחלט. מישהו אומר לנו שבג'וליס מארגנים כוחות לרדת לדרום. אנחנו מבינים שללא כוח מאורגן תרומתנו תהייה דלה ומחליטים לעזוב את סיני ולשוב ולהצפין לכיוון ג'וליס.  

בבוקר יום ראשון אנחנו מוצאים את עצמנו בבסיס ג'וליס הרוחש תנועה והתארגנות. איזי ואני מבינים שהגענו למקום הנכון ונפרדים. שני קצינים צעירים, איש איש לדרכו לתרום את המקסימום שיש ביכולתנו.

אני מסתובב בבסיס המוכר לי היטב ומנסה לארגן כוח משוריין משמעותי. אספתי נגמ"שים מחניית מרכז אימון נהיגה, נט"ר. נהגי  נגמ"ש הגיעו במפתיע משבטה מקורס מ"כים חרמ"ש.

אני מזהה בין הלוחמים את חברי מילדות, רוני וייסהוף, שהחליף משמרת שמירה בשבטה השקטה ביציאה לקרב, בו יפול חלל.

משאיות המובילים העתיקות מדגם דיימונד-טי חונות בחצר הסדנה הגייסית. הן כבר ידעו ימים ארוכים של קרבות במלחמת העולם השנייה. עכשיו הן ישמשו אותנו. אני משדך את "המובילים" לנגמ"שים ומעמיס אותם. כל שחסר לי עכשיו זה רק לוחמים. אני משוטט בבסיס הענק ומלקט לוחמים. אני מאתר שלושה שחזרו זה עתה מאיטליה, שני סטודנטים לרפואה וסטודנט לארכיטקטורה. לוחם אגוז שמוגדר כחובש מילואים צעיר, הם הצוות שלי.

כנהג בחרתי את ירום אריאלי, לוחם מקורס מכ"ים חרמש. גבוה זריז ובעיקר נהג מיומן. בקרב זה מה שנזדקק לו. בדרכי נקלעים צלפים מבית הספר לחי"ר, עם ציודם היחודי. גם הם מועלים לנגמ"שים. חובשים מגדוד חובשים ארצי שהגיעו מצוידים – מצוותים אלי.

קצין בכיר רואה אותי ומצוות אליי את הרופא ד"ר עודד בן דרור. מהר מאוד אני מברך על-כך. עודד מתגלה לא רק כרופא מיומן, אלא גם כאיש דינמי וכריזמטי.

כל היום עובד במקביל אלי, ללא לאות, ישראל פרטוש. קצין חרמ"ש שהכרתי במהלך השרות הסדיר, נרקמו בינינו קשרים. ישראל היה חלק מפלוגת חרמ"ש אורגנית שהתגייסה לקרב. הפגישה המרגשת נוצלה קודם כל להחלפת מידע עדכני על הקורות אותנו מהרגע שנפרדו דרכנו. ישראל מספר לי שהתחתן רק לפני חודש והיה עד אתמול בעיצומו של ירח הדבש מלהיב. הוא נקרא להגיע לבסיס והותיר מאחור את רוחה אשתו ואחים צעירים בהם טיפל כאב. עכשיו הוא דואג לכולם. לאלה שנותרו בבית. איך יסתדרו בלעדיו?

הלילה מגיע. אנחנו מתארגנים לשינה. עוד ועוד לוחמים מגיעים. מחיילים שעלו משדה הקרב להתארגנות מחדש, שמענו על הצורך הדחוף בכוחות רעננים.

לבסיס הגיעו ג'יפים של ה"סיירת" – סיירת מטכ"ל המהוללת, בראשם סא"ל אהוד ברוק-ברק. לסיירת ייחסנו יכולות בלתי אנושיות כמעט. חשבנו שאין משימה, שאין ביכולתה לבצע והמלחמה בכלל "קטנה עליה".  

אהוד ברק מונה למפקד כוח משוריין 100, שהיה בגודל גדוד כמעט: שתי פלוגות טנקים ופלוגת חרמ"ש למשימות מיוחדות. 

הדיווחים המשיכו לזרום ותמונת הקרבות נראתה לא פשוטה. תחקירים ראשונים ומהירים נערכו ומהם עלה הצורך הדחוף בנגמ"שים שישמשו לחילוץ פצועים ולפינויים.

יצרנו מחלקת תאג"ד. עם חברי ישראל פרטוש – סלע ובנוסף נגמ"ש ליווי, מחלקת החילוץ תעבוד צמוד למג"ד ברק. כוח 9 ברשת הגדודית.9, א9, ב9.

יצרתי צוות מגובש: רופא – ד"ר בן דרור; חובש – בנצי סבג; חובש – אלי קמינקובסקי; נהג – ירום; אלי מכטיי חובש לוחם מאגוז, ויורם פרי חובש לוחם. הנגמ"ש של פרטוש צוות בלוחמים. יעודו קליטת פצועים מהתאג"ד, פינויים לאחור וחוזר חלילה.

היו אלה רמי לנגר ומרזין בתא הלוחמים ונהג. נגמ"ש שלישי יצורף רק ברגע האמת.

יצאנו לדרך למרות מחסור בתחמושת ואוכל. הנתיבים דרומה חסומים בשיירות. בדרך אנחנו מלקטים ציוד לחימה לשהייה ממושכת בשטח.

גם אוכל חסר. בצומת שדרות – ניר עם, מתינים אזרחים מהמושבים, מהם קיבלנו ארגז עגבניות ולחם. היה זה המזון העיקרי שלנו. נאלצנו להסתפק בו ובחמישיות בימים הקרובים. נסענו באוטובוס צמוד למובילים. מוכנים לכל תרחיש.

בתום יום נסיעה מפרך הגענו מותשים לאזור רפידים. בזריזות רבה פרקנו את הנגמ"שים והציוד. אהוד ברק תפס פיקוד והגיע בראש שיירת לנדרוברים. הגדוד המוקטן והמאולתר הובל מערבה לקו המגע בקצב מהיר, המהירות בתנועה לא היטיבה עם הנגמ"שים. נאלצנו להוריד מהירות כדי לשמור על כשירות הכלים. אספנו בדרך אמצעי לחימה וציוד. שאריות מזון מכל הבא ליד.

ימי המערכה סביבנו הכניסו אותי לערנות וביטחון בסוף טוב. הפגזות צמודות הוכיחו כי אנחנו מתוצפתים היטב ע"י האויב. צבר הכוחות התעצם. הצלחתי לחמש את הנגמ"ש בשלל מקלעי מא"ג מסוגים שונים. תחמושת ורימונים מלוא הפק"ל. בצריח התקנתי מקלע שפורק מנ"נ נטוש, בעבר שימש מא"ג דגן בעל כת עץ קטנה. באגפי הצד הותקנו מקלעי מא"ג בהתקנים מאולטרים. טילי נ.ט קלים ושלל רימוני יד.

החיילים החליפו את הרובים הצ'כים עתיקים בנשק שאספנו מכלי רכב פגועים ושאלו איך מזדכים על הישנים.

כל יום יצאנו אל רכסי הדיונות הצופים מערבה לתעלה במטרה לאתר קת"קים מחופרים וחוליות משגרי טילי נ"ט מצרים. איתרנו, פגענו והעיקר שבנו בשלום.

חלף שבוע ארוך ומיגע ונטול אספקת מזון סדירה. שיירות ציוד הנדסה ימית מילאו את הציר המקביל לתעלה, ריח של פעולה יזומה קרובה נישא באויר. תמסחים ודוברות נעו לכיוון מערב. הטנקים התארגנו לדחיפת גשר הגלילים.

מלמעלה באויר תקיפות בלתי פוסקות של סקייהוקים ששבו מזרחה בגובה נמוך מאד. לא תמיד בהרכב מלא. הגדוד עבר מחטיבה לחטיבה לביצוע משימות שונות.

כעת אנו בחטיבה 460. מיועדים לצליחה.

המורל בצוות הנגמ"ש שלנו גבוה מאד. עודד, הד"ר אוהב שירה ובמיוחד את חווה אלברשטיין, ממלא בקולו את קשר הפנים.

בנצי ואלי מכינים את ציוד הרפואה. ירום ואני בודקים את תקינות הזלדה  M-113 שלנו 750339 שהתחממה בנסיעה המהירה מרפידים לטסה. הכל נראה תקין. הלוחמים, חלקם למודי קרבות, מכינים את המא"גים והרימונים בהישג יד. בנגמ"ש של פרטוש לוחמים צעירים. זו להם טבילת אש ראשונה. לנגר ומרזין על המא"גים.

על הציר ולצידו, חונים טנקים פגועים בשלבי שיקום. אנו מסיירים על רכס הדיונות, מוודאים שלא יהיו חשופים למתקפות קומנדו מצרי, שצוותים שלהם שרצו בשטח, מצויידים בטילי נ.ט. ומקלעים קלים. ניסינו בהצלחה חלקית לאתר ולחסל את התצפיתנים והקת"קים שלהם שטיווח אותנו בדייקנות.

14.10.1973 אהוד וקציני המטה נכנסים לנגמ"שים שלנו ואנו יוצאים לסיור בדיונות לכיוון מיסורי ותצפית מערבה.

יום 15/10 עלינו לעמדות תצפית מדרום לציר טרטור. מטר של פגזי מרגמה בקוטר קטן  ליווה את תנועתנו. מניסיוני הארוך בסיני מאז ימי מלחמת ההתשה 1969-70 ידעתי כי פגז מרגמה "נשתל" בחולות ללא רסיסים ולא גורם נזק. אך המטר צפוף ומטריד.

סקייהוק שחזר מזרחה מתקיפה חלף בגובה האנטנות ומילא אותנו באבק חול מדבר סמיך שמילא כל חור נשימה. בג'יפ שחלף לצידנו זיהיתי את משה דיין בדרכו מערבה. לאן? מתברר שמצאו, כנראה, את התפר בין הארמיות 2-3 המצריות. כעת כבר היה לי ברור כי בקרוב יפול דבר ונצא למתקפה.

במערב נשמעו הדי קרב נשק קל. השמועות דיברו על חטיבה 35 מילואים, מצוידים בסירות גומי וזחלמים, שנתקלו באוייב. נערכנו על שיפולי הדיונות לקבל את השבים משדה הקרב ולטפל בנפגעים. 

16.10.1973 התחיל בבוקר צח ונמשך בשקט יחסי. יום רגוע חלף במשימות תצפית שיגרתיות. בערב נכנסנו לחניון חטיבתי ענק.

במרחק, על אחד הטנקים, שרה יפה ירקוני ואיזה גנרל דיבר. אנחנו שימשנו שומרי האגף המערבי ולא שמענו דבר מהאירוע.

גדוד צנחנים 890 יצא מערבה בפרישה רחבה. הם נעלמו אל תוך החשיכה.

לא נקפו שעות ושאון קרב עלה מכיוון החווה הסינית. היה זה קרב נשק קל ומקלעים. הצנחנים נתקלו במתחם דויזיוני, הצד הדרומי של ארמיה 2. הקרב בחשיכה הביא את המגד, איציק מרדכי, להבנה כי יש להחלץ לאחור במהירות. גדוד 890 החל לשחרר כוחות לאחור. הצעירים תחילה והנותרים נלחמו על חייהם בלילה חשוך ובציודם המוגבל.

להזכירכם, הצוות שלי משובץ בכוח 100, בפקוד אהוד ברק. קיבלנו פקודה להיות מוכנים לתנועה מיידית במשימת חילוץ.

03:00 כולם ערים. החניון קם לתחייה. עשרות מנועים מותנעים. ריח העשן והשמן, שאון חריקת השרשראות ונהם מנועים. מי שלא שמע יציאת גדוד מלאה מחניון באישון לילה ללא אורות, לא חווה תחושת מתח משתחרר אליי קרב. לא הייתה שמחה בקרב הצוות אך חשיבות המשימה ויעוד החילוץ והצלה יצרו תחושת שליחות מלאת אחריות.

על הרכס קלטנו כוחות חוזרים מזרחה מקו המגע. פצועים, עייפים ומאוכזבים. לא הייתה זו חויה מרנינה, בלשון המעטה, לראות צנחנים צעירים ללא ציודם בדרכם מזרחה. 

יום הקרב. נגמ"ש התאגד" מכוח 100 17.10.1973

לפנות בוקר: אור ראשון מפציע, בפאתי מזרח אדמו השמיים. שיירת הטנקים נעה בחריקת שרשרת על דיונות החול האין סופיות. בתוכה משולבים נגמ"שי הזלדה הקטנים. הפעם אנו בתפקיד מחלקת פינוי וחילוץ רפואי.

מקומנו קרוב למג"ד ואנחנו משמשים גם ככוח תצפית לתנועה באגף. נגמ"ש התאג"ד מכיל כוח לחימה קטן בפיקודי:  ד"ר עודד בן דרור, רופא הגדוד, והחובשים בנצי סבג ואלי קמינקובסקי, שיהרגו במהלך הקרב. יורם פרי, אלי מכטיי והנהג,ירום אריאלי.

עלינו על הדיונות. מגמת תנועה צפון מערב. דופן שמאל של הנגמ"ש מדווחת על תנועת חיילים רגליים. הם לא יורים עליינו ואנו נוצרים אש, למזלם. דיווחתי בקשר על המגע, קיבלתי תשובה מהירה: "הם שלנו, אסוף אותם ושגר לאחור". הם מושיטים ידיים לעזרה מתחננים לאיסוף. היו אלו חמישה חיילים צעירים מגדוד 890, שצעדו המומים מזרחה. העמסתי אותם וחזרנו לאזור החניון. תוך נסיעה הם סיפרו על הקרב הליילי והכמות הרבה של הפצועים בשטח.

הטנקים חלפו מערבה וירדו משטח החולות לקצר טווחים. שבתי מערבה לכיוון קולות הקרב. המג"ד ברק ופלוגת טנקים מוקטנת נפרשו להתקפה על האויב הלא ידוע, במטרה להשמידו ולהפחית את הירי על גדוד 890 הלכוד במישור הפתוח, החשוף לעין המצרים באור השחר העולה . מתוך תריסר הטנקים נפגעו מייד חמישה. חלפה רק כמחצית השעה וכבר מצאתי את עצמי במרכז קלחת אש. בחסות המתקפה קיצרנו טווח לכיוון ריכוז הצנחנים.

על-פי התוכנית, צמד נגמשי הליווי, בפקוד ישראל פרטוש, יחפו מקרוב על פריסת התאג"ד ע"י ד"ר בן דרור, עודד והחובשים בנצי סבג ואלי קמינקובסקי. נקלוט פצועים לנגמ"ש שלנו, החובשים מכטיי ויורם יטפלו בדרך ונפנה אותם לפח"ח (פלוגת חובשים חטיבתית).

אך תוכניות שתוכננו נדונות לשינוי – כך קרה הפעם. מטר מרגמות דליל לא מסוכן. טילי סאגר מונחי חוט יצרו מישטח ארוג של תיילים שחורים על גבי החול הצהוב. אש מקלעים טורדנית נורתה לכיווננו, כנראה גוריאנובים. לא ראיתי את מקורות הירי, כפי שהעיד יאשה קזקוב (קדמי), קצין המודיעין מהטנק של אהוד.

חילים מיצריים צצו בין הלוחמים הנסוגים של גדוד 890. להיכן להשיב אש?

נצרנו את נישקנו. החלטנו שזה עדיף על-פני פגיעה בכוחותינו. המשכתי בתנועה בשוליים הדרומיים של כוח טנקים. ישראל פרטוש מהנג"מש הצמוד אלינו, אסף פצועים וביצע עוד סבב פינוי  לחניון בעכביש 43.

היינו נגמ"ש בודד שנע מערבה בינות מספר מועט של טנקים שנעו מזרחה!

התמסחים עברו, וכעת גשר הדוברות נגרר ע"י הטנקים. קיבלנו קריאה לעזרה מאהוד ברק המג"ד. חבר שלו, ישי יזהר, ירד עם מא"ג קרקעי לחיפוי ונפגע. פנינו לכיוון טנק 10 וזיהינו את הפצוע. היינו תחת אש ישירה. בחסות הטנק יצאו אלי מכטיי ויורם לטפל בפצוע. לא יכולנו להמתין. הטנקיסטים הבטיחו לחפות על החובשים.

ד"ר עודד בן דרור, ששמע את סיפורי החיילים, אודות רכוז הפצועים מקרב הלילה ב-"גבעת הפצועים", תיכנן את פריסת התא"גד. החובשים יפרסו את ציוד הת"אגד ויתחילו בטיפול מציל חיים. הנגמ"ש יפנה בסבבים את הפצועים קשה לצומת עכביש.

זיהיתי בקרבתנו חיילים נוספים הולכים כסהרורים. עצרתי. בנצי בדק אותם וכולם היו ללא פגע. נתנו להם מים ודגל איתות כחול לבן. תדרכתי אותם לגבי כיוון כוחותינו. הם יצאו בריצה מהירה מזרחה ונעלמו מעבר לדיונות.

עצירת הנג"מש למספר שניות גרמה לצרורות ירי ממושכים לכיווננו וצמד טילי סאגר שהחטיאו אותנו. הפעם זיהיתי את מקור הירי הרחק בצפון מערב, בשולי משטח החווה. כנראה למרגלות "מיסורי", תעוז של כוחותינו שננטש ימים אחדים קודם. היה זה הרחק מעבר לטווח הנשק שלנו, מאג.

השמש החלה לזרוח באדום כהה מעל הדיונות במזרח. פנינו מערבה והצללים הארוכים החלו להתקצר, המדבר התחמם. אין לי שעון, הזמן נראה כאילו טס. הטנקים נעלמו פתאום, הם ניתקו מגע וחזרו למדרון אחורי בדיונות. חמישה טנקים פגועים במכת האש הראשונה הביאו את ברק למחשבה שניה. מורדות החול מערבה בוהקים ודוממים רק תמרות עשן של מספר כלי רק"מ פגועים נראים במדבר. אני מרגיש שאני לבד. אך משימה רבה לפנינו. הייתי בטוח שהם, הטנקים וכל צה"ל, שצפה בשדה הקרב, שהתגלה מעלות השחר, יתנו לנו חיפוי וישלחו סיוע.

ממערב ראיתי טנק פגוע ונגמ"ש כונס לכיוונו. הנגמ"ש נראה לפתע עטוף עשן לבן כנראה נפגע ומייד לאחר מכן הבזק נוסף. שני טילים עצרו את הנגמ"ש של פרטוש, בדרכו לעוד סבב חילוץ.

סיפר יעקב מרזין מגיסט שמאל בצוות:

"זה קרה בבוקר מוקדם המעיל עוד היה עלי. אני זוכר שהתקרבנו לטנק בוער כדי לחלץ פצוע שהיה אדום מכוויותת בכל גופו. נעמדנו והורדנו את הדלת האחורית, הבחור רץ אלינו ואז חטף צרור של מקלע גוריאנוב בראשו ונפל. אני הייתי מאג שמאל. פתאום אני מזהה חיילים מצרים במרחק שלא עלה על 30 מטר. רואה את תווי פניהם בבירור, כולל והשפם והקפלד שעל ראשם. מטווחים אותנו בעוד הנגמ"ש עומד עם כבש פתוח. צעקתי בקשר שעלינו על עמדה מצרית, התחלתי לרסס אותם בירי מצד לצד כדי להפריע להם לטווח אותנו, ממה שזכור לי חטפנו שלושה טילים. אחד חלף בגובה נמוך מאוד מעל ראשינו וגרם לי לכוויות בפנים. השני פגע במכשיר הקשר, תלש אותו והוא  הסתובב  בין רגלי. מייד אחר כך חטפנו טיל נוסף, שפגע במכסה תא הנהג. הטיל הזה ריסס אותי ואת ישראל, הרגשתי שראשי עף ומסתובב במהירות של 2,000 סיבובים לדקה. עפתי. 

מצאתי את עצמי על הדיונות עם חול העיניים ובכל החורים, כאשר פרטוש לצידי. היה לי חור בחזה. החובש קלט את זה ומייד סתם אותו.

חטפתי הרבה רסיסים בפנים ובבית החזה, כולל רסיסים מהעץ של המאג, שהתפרק לי בידיים. בזמן ששכבתי על הדיונה והחובש טיפל בי ובישראל, חבר אלינו צנחן שהיה בשטח, והוא נהג את הנגמ"ש בחזרה. איני זוכר את חובש, לא שמעתי דבר משאר הלוחמים בזמן הפינוי לאחור, כאילו כולם נעלמו, מלבד רמי לנגר שהיה איתי במחלקה בקורס שיריון. כפי שהבנתי, מנוע הנגמ"ש לא הפסיק לפעול עקב הפגיעה, לאחר טיפול מהיר בפצועים דילגנו לאחור לעמדת תאגד".

השבוע, 40 שנה אחרי הקרב, פגשתי את יוסי יערי, קצין צנחנים צעיר שלא שובץ לתפקיד ב-890 במהלך הקרב ומצא את עצמו בשוחה עם עשרה לוחמים.

פגז מרגמה מדוייק מפזר אותם, יוסי פורס אלונקה, מעלה עליה את הפצוע שנראה לו קשה יותר. ארבעה לוחמים מזהים את הנגמ"ש של פרטוש, 60 מ' מהם פותח דלת אחורית. הם בטוחים שהוא מבחין בהם ורצים כל עוד נשימה באפם. צרור ארוך קוטע את ריצתם יוסי קורס עם פגיעת כדור ברגל. הפצוע על האלונקה מתאושש אוסף את בני המעיים לתוך חולצה ומוביל את יוסי יערי לנגמ"ש. הנגמ"ש של פרטוש עומד כבר דקתיים במקומו. יוסי יערי והפצוע נופלים לתוך הנגמ"ש. באותו רגע פיצוץ אדיר ומייד שני. הנגמ"ש מזדעזע. ועוד שני פצועים זוחלים פנימה.

הפצועים מחפשים נהג. איש מהם לא מכיר נגמ"ש מבפנים. יוסי יערי זוחל לתא הנהג. הוא מזהה שהמנוע עובד ולוחץ על דוושת הדלק, הנגמש זז. הוא מציץ החוצה ורואה את החובש מטפל בישראל. "זה יקח לי עשר דקות ליצב אותו – סע ותחזור".

יערי נוסע לאט לכיוון הכביש בדרך מקבל הכוונה לתא"גד. מרגע זה התמונה פחות ברורה. ישראל נפגע קשה וננטש בשטח למשך 36 שעות.

כמות הטילים המשוגרים לעברנו בשטח גוברת. משהו פוגע בסיפון הקדמי. אני מרגיש מכה בראש ודם מכסה את מישקפי האבק המאובקים. בקשר פנים ד"ר בן דרור מפזם משיריי חווה אלברשטיין.

משכתי בשרולו של אלי. כנראה המראה שלי נורא. דם ובוץ. אך בסיכום מעל הגבה הימנית נעוץ בגולגולתי שבב אלומיניום משילדת הנגמ"ש. תוך כדי תנועה זכיתי לטיפול מהיר, חבישה ושוב כובע ה-VRC על ראשי, שאר הצוות לא ידע דבר על פציעתי.

הגענו לתעלה רדודה– כנראה התעלה הראשונה משלוש בחווה הסינית.

לפנינו מתרומם חייל מצרי, "ירום תמשיך ישר על!!" פקדתי והוא כבר דרוס תחתיינו. אני עובר לירי, בעוזי שמונח על הסיפון לצידי לעבר חיילים מצריים חמושים בקלצים ו-RPG. הנגמ"ש ירד לתעלה ופנינו צפונה.דופן אחורית יורה לכיוון ממנו צץ מצרי אחר. מימין בשולי התעלה אני מזהה מספר פצועים משלנו. אחד מהם קצין פצוע במצחו אך מתפקד. צ'ינו כמדומני, אספתי אותם לנגמ"ש.

מעדויות קצין הצנחנים, עמי לרמן, "נכנסו שתי זלדות אחת קרובה לאזור שלי תוך כדי עליה לזלדה נפלה פצצת מרגמה וכולם עפנו מההדף. קמנו חזרה ומישהו עזר לי להכנס לזלדה שיצאה בנסיעה לציר". ירום היה בתא הנהג סגור בקרבת הנפילה של הפגז שרסיסים פגעו בפריסקופ. אינני יודע אם זו גבעת הפצועים אך אנו במגמת פינוי.

ירום נוהג במיומנות. הוא חניך בקורס מכים, נהג בעברו. שרת באזור זה חודשיים קודם לכן, ומכיר היטב את השטח.

הדופן האחורית דרכה עולים הלוחמים ננעלת תוך סיבוב חד של הנגמ"ש.

כל המיקלעים דרוכים אך אין במי לירות. הירי עלינו מגיע מרחוק ובתווך פזורים צנחנים מכוחותינו. אני מנתב את הנג"מש לכיוון דרום מזרח. אנו נעים בזיגזגים גדולים למנוע מעקב סאגרים.

הנגמ"ש עמוס הפצועים מגיע הפעם בשלום לתאג"ד. פרקנו את הפצועים בצד הכביש, על ציר טרטור, לא רחוק מתאג"ד גדול. לאחר מכן התברר שזה הפח"ח. טרטור 53. היה ברור שאנחנו חוזרים להמשך משימה. "תזכרו לכאן מפנים פצועים. אנחנו חוזרים!" אמרתי בקשר.

קיבלנו הסבר מאנשי התאג"ד היכן בערך לחפש את מצבור הפצועים. החלפנו ארגזי פעולה במקלעים והנחנו את העוזים על הסיפון עם מחסנית צולבת. את האקדח מהמערכה הראשונה דרכתי, נצרתי והכנסתי לתא האפוד הקידמי. הברטה הנאמנה תופיעה במערכה הבאה.

השם אלי שורק נחקק בזכרוני מנתניה. הוא מ"פ ותיק. נאמר לי כי הוא מרכז את הפצועים של צנחני 890.

הקשר פתאום קם לתחיה. מדווחים, כי הצנחנים יזהו את מיקומם ברימון עשן או שהזיהוי הוא היכן שיש עשן. נענו בגלישה בדיונה מדרום לצפון מערב. הצוות בתא הלוחמים אירגן את הנגמ"ש לפינוי.

עודד, בנצי ואלי מעמיסים על גבם את תרמילי הרופא לפריסת מרפאת שדה קידמית. מוכנים לירידה מהירה מהכלי. אני מזהה את העשן. צהבהב, נישא ברוח הקלה, בחזית 1,500 מ'.

האויב מזהה את העשן וגם את הנגמ"ש שלנו הסוגר מרחק לחבירה.

הירי לכיווני מסיבי, ירום שובר בחדות מערבה וחוזר מזרחה.  אני מנחה אותו לחצוץ בין הפצועים למקור האש מצפון.

ממרומי הנגמ"ש אני מבחין בחלק מהאימה. בתפזורת שוכבים הרוגים ופצועים ולוחמים בהיקף.

הצוות הרפואי ממתין לפתיחת הכבש האחורי. הם פורקים ציוד ומיד נכנסים לפעולת פריסת התא"גד. מעדויות לאחר הקרב: "באותו מקום נחשפו סימני תאג"ד, הרבה מההרוגים היו חבושים, אחת הגויות היתה של רופא שנהרג בעת שגחן מעל הרוג אחר". (ד"ר בן דרור עודד).

מהסיפון אני מזהה את מקור הירי עליי משוחה 200 מטר מערבה. ארגז הפעולה במאג נגמר. אין מי שיגיש לי ארגז נוסף. חוץ מירום אין תגובה בקשר פנים. מספר פצועים הוכנסו פנימה וחלק שיכלו מטפס על הסיפון.

בטרם אני חש בנעילת הכבש מאחור- זו מכה קלילה המעידה על סגר שננעל, אני חש בחתך מוזר בחזה מצד ימין בתפר אפוד המגן זורם משהו חם. נפגעתי שוב. אין זמן לדיבורים. אני בוחן את העוזי שלי. משחרר ניצרה באקדח וטומן אותו בתא החגור הקידמי.

הפצועים בפנים הצוות הרפואי בחוץ ועל הסיפון נזרק אלינו עוד פצוע קשה מדמם. הפצוע מונח מעל ירום הנהג.

ידו השמוטה של הפצוע מסתירה לירום את הפריסקופים והוא לא יכול לפתוח את הצריחון כי הפצוע מונח שם.

"אני לא רואה, אני לא רואה", אומר ירום, והנגמ"ש עוצר. הירי מתחזק לכיוונינו. אני נגמ"ש בודד, לבד. הנגמ"ש השני של פרטוש נפגע עם עלות השחר. הנגמ"ש השלישי נעלם מעיני בטרם עלה השחר.

ניסיתי להתרומם מצריח המפקד אך אני לא מסוגל להתרומם. אני מושך את הפצוע ומניח אותו על מכסה המנוע, דבר שמשחרר למזלי גם את צריחון הנהג.

למוחי חודרת התודעה כי אני כנראה פצוע. לא כואב לי. האדרנלין הזורם בי מהבוקר משתק כל כאב.

הנגמ"ש מקרטע. חום המנוע גבוה. מימין מופיע חייל מצרי עם מקל ביד. זה לא מקל זה רימון רוסי. אני יורה בו באקדח. זוהי הברטה בריגדיר הנאמנה שלי. יריתי כדור בודד.

הראש שלו ממש מתחתי, המבט שלו! והוא נמחק. הרימון שנחת על הסיפון והתגלגל במורד השד יודע לאן, התפוצץ! הריח החריף והעשן הצהוב הסגירו את הזרחן שבו.

מנת חלקי, גוש בוער של זרחן בשריר הקיבורת ביד שמאל. אין בי כוח יותר לעמוד בצריח ואני צולל לתוך הנגמ"ש. אני בקושי נושם. מתחיל קרב על כל נשימה ושאיפה.

ג'ינגגי, חייל מגודל שאספנו, שוכב מתחתי.(דדי עופר מהצנחנים). אני מוצא את ידו ותוחב אותה מתחת לאפוד לחור שניפער בדופן החזה.

אני שומע את ירום בקשר פנים מבקש הכוונה. ירום חייל צעיר עדיין בקורס מ"כים ולא נוהג ללא מכוון (פחד שיודח מהקורס לאחר המלחמה).

"ירום סע מהר לנקודת איסוף הפצועים".

"יאיר, היכן אתה אני לא רואה אותך בצריח."

"ירום ירדתי לרג. בחייך-סע הכי מהר שאתה יודע. ירום סע חלס חום מנוע."

הג'ינגי דדי עופר לא מבין אותי. אני לא מצליח לנשום וכנראה נראה כמו דג ביבשה. הדקות חולפות כשעות.

הנגמ"ש נעצר פונה ואז אני מרגיש נסיעה על כביש. אני כבר לא רואה דבר. אור יום בחוץ אך אצלי חושך-עיוורון. אני שומע את הכבש יורד, הרעש הגואל של שיחרור הידראולי.

הם מפנים את כולם מהנגמ"ש. גם הג'ינג'י נעלם. הדקותיים הבאות נראות כנצח. מושכים אותי מניחים אותי על הקרקע. מישהו פורס מעליי שמיכה. גם החמצן המועט שהצלחתי לשאוב נמוג. למזלי שמעתי קול "מי בדק כבר את החללים". השמיכה הורמה וקול פסקני אמר: "זה שיריונר מת".

בשארית כוחותי הרמתי את היד פגועת גוש הזרחן. מרגע זה התאג"ד הפך לחדר ניתוח שדה. מעדותו של חזי חכם, חובש בכיר בתא"גד 5: "פתאום שמעתי את ד"ר אמנון ליכט קורא לי: "חזי יש לעשות ניקור חזה". הפגזה לא נורמלית, פגזים מתפוצצים לידינו ואני צריך לפתוח מערכת סטרילית, ידי היו מלוכלכות בדם הפצוע ורעדו בהתרגשות. הגשתי את המערכת לאמנון. בתוך ההפגזה עמד אמנון עם כפפות וחילק הוראות בשקט, כאילו היה בחדר ניתוח ב"הדסה".

אמנון ליכט מספר: "הפצוע נחנק ולא היה לי זמן להאזין ללב ולריאות בסטטוסקופ. ראיתי שמחצית בית החזה נעה ומחצית דוממת. הוא נפגע בבית החזה מרסיס או כדור לא ראיתי פצע יציאה, חשבתי אולי בגב, אבל לא היה לי זמן לבדוק. פתאום חדל הנפגע לנשום ונחנק בתוך עצמו. כדי להצילו יש לפתוח מייד את בית החזה ולהוציא את האויר העודף. לבשתי על ידי כפפות סטריליות כדי לבצע את החתך. הסכין הראשונה נפלה על החול ובסכין השניה ביצעתי את החתך. הכנתי מחט שאיבת נוזלים הבחור היה בשוק עמוק. שאלתי איך הוא מרגיש ובדיוק ברגע ההוא הוחלט לבצע עוד דילוג למקום אחר, כי פגזים ממש נפלו עלינו. ביצעתי קיבוע למחט והנחתי במקום תחבושת אישית. הניקור עבר בהצלחה".

הפגיעה הוגדרה כ"טנשן פנימו הימו טורקס". בשפתינו, לחץ פנים בית החזה כתוצאה מכניסת דם מסיבית לחלל הריאות.

דבר ראשון שיחרור הלחץ מחוץ לריאה. הוכנסה מחט מעל הלב. נידל וטרוקאר. הוזמן מסוק לחילוץ. פצוע אנוש ואני מובלים למסוק שממתין במורד הדיונה.

"מוטי חבקוק מענף הסטוריה בחיל אויר, הציג בפניי את שמות הטייסים שפינו אותי מטרטור 55 ממזרח לכביש. היו אלה דוד פולק ואפרים סגולי טייסי בל 205".

אני לא רואה. כנראה בגלל לחץ דם נמוך מאד, אבל אני שומע הכל. החייל עם האמבו לא מפסיק לפמפם חמצן לריאותי הפגועות. הרסיס בחזה ועשרות הרסיסים חברו יחד לעיסת בשר בצד הימני. הצלעות השבורות לחצו מלמטה, ריח בשר שרוף. המסוק טס ומיטלטל. נדמה לי שהפצוע השני משתפר. כי הד"ר והחובש עובדים עליי במסוק הקטן.

אני מתחיל לראות! כנראה מנת הנוזלים והחמצן עושים את שלהם. לחץ הדם עלה. ברור לכם שאני לא מתכוון למות.

על המסלול ברפידים ממתינות אלונקאיות, שמקבלות אותי בחיבוקים ונשיקות. אלו הן עירית ונעמי המד"סיות של פלוגתי מהשירות הסדיר. בחדר הניתוח התת קרקעי כנראה כבר דווחו על הפצוע המגיע.

הרופא, ד"ר דני אשכול, מחדיר נקז לתחתית בית החזה ומנקז את הדם הכלוא. הנשימה משתפרת, אך בית החזה כואב מאד. כל נשימה מלווה כאב עז. אני מלא בחול בכל החורים.

הפניצילין שמוזרק לי גורם להלם אנפילקטי וצריך להציל אותי קודם ממנו. אני רגיש לפניצילין. מה לעשות? בחור רגיש. מטוס מנהלים סילוני ממתין על המסלול, האלונקאיות המסורות מובילות אותי למטוס הפינוי ומציידות אותי במנת דם נוספת.

הטיסה לנתב"ג לא זכורה לי וכן לא ההעברה במסוק לחצר בית החולים בלינסון בפתח תקווה. הרגשתי שחותכים ותופרים בבשרי ומדברים סביבי.         

חזרתי להכרה! שעת אחר צהריים 17.10.1973 הרגשת שלווה עילאית. מיטה נקייה סדינים ירקרקים.

פרופ' מוריס לוי: רוכן מעליי,"אתה מ"שקד"? אתה מכיר אולי את הבנים שלי". משפט זה זכור לי כתמונה הראשונה הברורה.

אוהל החמצן בו שהיתי היטיב את הרגשתי וכמובן הטיפול.

סקירת הפציעה: פצע חודר בחזה פגיעה בחוליות עמוד השידרה ללא נזק לעמוד. צלעות שבורות מימין ומשמאל. פגיעה בכליה עקב פגיעת הדף. רסיס בראש ורסיסים בכל מרחב החזה מימין. רסיס זרחן בשריר יד שמאל.

הד"ר אמר "אתם צעירים. יצאתם לקרב בריאים. אני מבטיח להחזיר אותכם במהרה לכשירות".

חלפו חודשים ספורים בטיפול אינטנסיבי של צוות בית החולים, מתנדבות צמודות ליאורה, טאה ומירה. צוותי שיקום במעלה החמישה ומרכז השיקום בנתניה.

וכמובן, המשפחה הצמודה: אמא, אבא, אחי דני והחברים. חזרתי לשגרת חיים רגילה. לימודים לקראת תואר מודד מוסמך באוניברסיטת ת"א.

חייל בודד הגיע לבית הורי, חודש לאחר המלחמה, ומסר להם את התרמיל שלי, איתו יצאתי מהבית לקרב. תוכנו כלל: מצלמה ובה תיעוד היסטורי של הצוות טרם קרב.

האקדח, שירה כדור אחד והציל את חיינו בנג"מש.

"אני יודע שיאיר נפל חלל בקרב" הוא אמר "אני מצטער", והלך.

ב- 2007 מלאו  34 שנים לקרב המר הזה. לא יצרתי קשר אם איש מהחוויה הזו. איש מהמחולצים לא יצר קשר עימי. מסביב היה רק השיח הציבורי של גדוד 890.

ב- 2007 הופיע בביתי מעוזיה סגל, לוחם גדוד 890 פל' ב'. היחידים שלא לחמו בקרב זה. הוא חקר את עוללות ה"חווה הסינית". מעוזיה פתח בפניי צוהר למשפחות הצוות שחיפשו אותי שנים רבות. הצלחתי להעניק למשפחתו של ד"ר בן דרור ז"ל את העדות האחרונה משדה הקרב. מעוזיה קישר אותי לישראל פרטוש סגל, שנפצע בנגמ"ש השכן לי ושרד החלמה ארוכה ואת 34 שנות האלם.

בעדויות מהספר "צליחה" ו"עדויות מגובה החול" אנו למדים שהתא"גד הוקם ותפקד בטיפול תחת אש עד מותם של כל אנשי הצוות הרפואי עודד, אלי, ציון ורוני ויסהוף, ששימש נהג נגמ"ש טכני.

ממרומי 62 שנות חיי אני חש חובה לציין את משפחתי שסובלת את סיפורי ומועקותיי. רעייתי מיכל, בת למשפחת נכי צה"ל שורשית. שלושת בני המשרתים במילואים ובקבע: נמרוד, עדו ויפתח. חש אני כבוד להיות אב לחיילים ערכיים כאלה.

כיום, כהגשמת תפקיד, אני משמש כחובש רפואת חרום וכנהג אמבולנס מתנדב במד"א וכחבר בגדוד הכוננים הארצי.                         

17.10.12 יום השנה לקרב בחווה הסינית. בימים אלה נחשפים ספרים חדשים. רבים עוסקים בנושא הקרב בחווה הסינית. בכל תחקיר נולדים פרטים חדשים.

הטלפון בביתנו צילצל. מיכל, רעיתי, ענתה והעבירה אליי את ירום אריאלי. 39 שנים הוא היה איש הצללים. לא יצר קשר. נעלם. השיחה קלחה כאילו לא נפרדו דרכינו. הפגישה ביננו לא אחרה לבוא.

נפגשנו בביתו ביהוד יחד עם  הנשים והבנים לשיחת הבהרה. ירום אריאלי שמתנשא לגובה 1.90 ס"מ היה נהג נגמ"ש החילוץ. להכניס אותו לתא נהג סגור זה לא מבצע קל, לנהוג נגמ"ש בקרב עם גובה כזה זה קשה מאד. הראיה מוגבלת לפריסקופים בלבד. זויות חדות ולא משלימות לתמונה מלאה. כך שהנהג מקבל דיווח מהקשר הפנימי ומאזין לרשת הקשר הגדודית.

שאלתי,מה המראות שאתה זוכר?

ירום: "באותו יום קרב, לפני 39 שנה, הפסקתי לשמוע אותך בקשר פנים. במבט לאחור, אל פנים הנגמ"ש, ראיתי אותך שרוע על צנחן פצוע. עם כל נשימה נראו שני קילוחי דם יוצאים מבית החזה. עצרתי לשבריר שניה. הצנחן חיבק לך את החור בחזה. בנסיעה מהירה הגענו לנקודת איסוף הפצועים. הפסקת לזוז, היה ברור שזה הסוף. הנגמ"ש עמד מונע בצד ציר טירטור".

ירום ניגש לאחד האחראים והסביר שהתא"גד שלנו בגבעת הפצועים וצריך עוד סבב פינוי. חייל נשלח לצריח המפקד שזה אתה נטשתי, וירום שהדרך חזרה הייתה נהירה לו, גמע את המרחק במהירות וללא היסוס. הוא חבר לצנחנים, העמיס תריסר פצועים ובנהיגה מהירה העבירם לטיפול בציר טירטור. הוא לא הפסיק וקיבל חייל אחר כמלווה. הפעם בהגיעם ל"גבעת הפצועים" הם פינו את אחרוני החיים. התברר שירום פינה בנגמ"ש, בשני סבבים, את תאג"ד 35 כולו. במקום נותרו רק חללים. אין ספק שהמלאכה הקשה בקרבות היבשה נערכת בעוז רוחם של הלוחמים שאינם מהססים לפעול להצלת חיי חבריהם.

סיפורו של ירום משתלב בעדויות הלוחמים בקרב, אודות הנגמ"ש הבודד שהגיע, פינה פצועים, נעלם ושוב הופיע.

בשעה 11:00 נסוגו המצרים עמדותיהם. שדה הקטל נדם.

בשטח ההריגה, בין הגויות, נותרו שניים או שלושה פצועים קשה שכובים ללא נוע. אחד מהם, ישראל פרטוש סלע, נמצא וחולץ למחרת הקרב. בשעות אחה"צ נכנסו מספר נגמ"שים ופינו את הנותרים. משיחתי עם אלי מכטיי, שירד לטפל בישי יזהר שנהרג, התברר כי הטנקים נסוגו והוא נשאר בשטח. בהיותו לוחם חי"ר מאגוז לאחר ניסיון קרבי בצפון, דילג לתעלת ההשקיה ראשונה, פגש שם מספר ניצולים מהטנקים ומהצנחנים. השקט השתרר מתשע בבוקר. ב-10:00הם נעו לאורך התעלה, המתינו לחשיכה חברו לפנות ערב לכוחותינו בציר עכביש והצטרפו לגדוד עד הלחימה בסואץ. תמו הקרבות בשטח.

בשוך הקרב, האם אכן שקט סביב ומה אני נושא על כתפיי?

לפני 40 שנה 17.10.1973 ביום צח ובהיר, בחוייה קצרה של מספר שעות, נבלמה באיבחת חרב מרוצת הנעורים הצוהלת. היא נחתה עליינו, עלי אישית ושיבשה הכל. הלחימה הנחושה של לוחמים, שעד לפני שבוע לא הכירו,

עושים כל שביכולתם ואף מעבר, לסייע למי שלא יספיקו להכירם ולהוקיר תודה.

ההרגשה בכל שלב שאיבדתי קשר עם לוחם שנעלם, מעיקה. הפעלתי נכון? שיקול דעתי, נכון לרגע זה היה מקצועי?

ההחלטה לפרוק את אלי ויורם לטפל בפצוע אנוש ולהמשיך?

ההחלטה לפרוק את הרופא והחובשים הנוספים בגבעת הפצועים?

בכל רגע נתון בשטח החשוף אסור לעצור או לנוע בקו ישר יותר מכמה שניות. זמן התגובה של משגר הטיל המיצרי שמנסה לבלום אותי. והם עשרות. יורים כאחוזי טרוף.  את ישראל בנגמ"ש שלצידי כבר בלמו, ראיתי זאת.

מה עושים כעת אני כבר פצוע פעם שניה בשעה האחרונה. משהו מתפוצץ בסמוך אליי קורע את האפוד שלי צד ימין–חתך חודר. כעת אני כמעט גמור, התחמושת במקלע אזלה. בעוזי המחסניות ריקות רק אקדח הברטה בריגדיר הנאמן מחמם את כף ידי.

הנגמ"ש מתחיל לנוע. ירום הנהג האמיץ והנאמן מתקדם ואנו חולפים שורת חיילים מצריים, אחד מהם משליך רימון אני יורה בו. אינסטיקטיבית אני קובר עצמי בצריחון, פיצוץ על הסיפון. הידיים בחוץ שוב פגיעה אני כבר לא מצליח להתרומם.

המחשבות רצות בראשי. מי יחזור לאסוף את עודד, אלי ובנצי? ירום לבד. הוא צעיר, אך הוא היחיד הזוכר היכן הם נשארו.

המחשבות מתמקדות מרגע זה במאמץ נשימתי.

קרב על כל נשימה ושאיפה. החזה מלא דם ואין מקום לאויר לנשימה.

כל הסיפורים, על החיים שעוברים כסרט, כנראה לא מוקרנים היום בשולי החווה הסינית.

השיקום הרפואי מהפגיעות מהיר. הכאב החודר של נזקי הפציעה ממשיך עוד שנים ובעיקרהמאבק הפנימי, היום יומי, בשאלה הבלתי פתורה, הנהגתי נכון בנקודת זמן זו?  פחד מחנק משתלט עליי במקומות סגורים שנשלט בקושי. האם זה תוצאה מהלם הפציעה המחניקה?

מאין הן הדמעות שזולגות מעצמן למשמע מקרה אסון?

המחשבות האלה לא יעזבו לעולם. השארתי בשטח את אלי ויורם שחברו לכוחותינו בלילה. שאר הצוות: עודד, אלי ובני נהרגו בגבעת הפצועים. נפצעתי אנוש וירום האחרון שנותר, פינה אותי לטיפול.

גם מזלו של שאר הצוות לא שפר. פרטוש המפקד ומרזין המ"גיסט נפצעו קשה. שאר הצוות חבר לכוחותינו בערב.

שוב עולה השאלה? המשימה הייתה ברורה, הפקודות שנתנו מבעוד יום היו ברורות. הצוות תודרך כנדרש והוכן לכל תרחיש. האם פעלנו נכון לאור ההיתקלות החזיתית של הטנקים שלנו? ברור שאנו חייבים לחתור למגע לטפל ולחלץ את פצועיינו והצנחנים, אבל גם אנו פגועים. במי לטפל ראשון?

מה שברור מהליך הפינוי, האם השאלה הלחזור לסבב פינוי נוסף נשאלה? או אם הייתה נשאלת מה הייתה התשובה?

לא ברור הדחף המטורף הזה להיכנס בקופסת אלומינים ממונעת הנקראת נגמ"ש לעוד סבב חילוץ.

לצערי השארנו מאחור חברים לוחמים שפעלו עד כלות. לשמחתי הכוח לחזור לחיים תקינים עמד לזכותי. המשפחה והחברים מבודדים מעט מהזיכרון. 

אחרית דבר

במסורת יום כיפורים: אם החסרתי דבר מה או פגעתי שלא במתכוון במי משותפי לקרב איתם הסליחה. כל זה אירע בסערת רגשות, במערבולת חושים ובמחשבות. אך כמו בכל תחילת שנה, אני חוזר לישורת. מיישיר מבט אל האופק וקובע מטרה חיונית חדשה.

יאיר שילה – סרן מיל. Yairshilo1@gmail.com