המרכז למלחמת יום הכיפורים | האם ניתן היה למנוע את המלחמה? | קובץ מאמרים

בתפישה הבסיסית של מצרים בראשות סאדאת חל שינוי לעומת תקופת נאצר והוא התבטא בנכונות להיכנס למשא ומתן מדיני לעומת גישתו של נאצר: "מה שנלקח בכוח יוחזר בכוח". אולם המטרה לא השתנתה – מצרים דרשה שההסכם יושג באבחה אחת ושישראל תתחייב לנסיגה מכל השטחים שכבשה במלחמת ששת הימים כתנאי לתחילתו של כל משא ומתן. היא דחתה את ההצעה לתהליך הדרגתי שיורכב משורה של הסדרי ביניים, אלא אם כן הוא שלב ראשון בלבד לאחר שנקבע קו הנסיגה הסופי - שהוא כאמור נסיגה ישראל ית מכל השטחים. כמו כן היא התנגדה למשא ומתן ישיר עם ישראל ובעצם חפשה לכפות עליה הסכם בעזרת המעצמות, דרשה את החזרת זכויות הפלסטינים, ולא הביעה למעשה נכונות לשלום מלא על כל רכיביו. ככלל הציגה מצרים בראשות סאדאת גישה נוקשה שהלכה והקשיחה לאורך השנים. גם בעמדתה של ישראל חל שינוי לאורך השנים. עד לדצמבר 1971 הציגה ישראל גישה נוקשה יותר, אם כי לא סרבנות מוחלטת כפי שנוהגים לטעון. בעמדתה חל שינוי בדצמבר 1971 הן בטקטיקה והן במהות. מבחינת הטקטיקה, אם עד לאותה העת הגיבה ישראל להצעות של מתווכים שונים ולא יזמה הצעות משלה, הרי שבאותה השעה הציגה ישראל לראשונה מתווה משלה להתקדמות מדינית – מתווה של צעד אחר צעד. היא הציעה ללכת בדרך של הסכמי ביניים, שהראשון יכלול את נסיגת ישראל לפתחי המעברים בסיני )הגידי והמיתלה(, פתיחת תעלת סואץ לשיט ועוד שורה של צעדי פשרה מבחינתה. הסכמי הביני ים יהוו אמנם שלבים לקראת ההסכם הסופי, אולם יעמדו כל הסכם בפני עצמו ללא קשר הכרחי למה שיוסכם בשלב האחרון. ישראל דחתה מכל וכל את דרישתה של מצרים להתחייבות מקדמית לנסיגה מלאה. היא הציעה שהסכמי הביניים יתבססו על החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם ויכללו נסיגה ישראלית משטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, אולם לא תהיה נסיגה לקווי 4 ביוני 1967 . ישראל דרשה שהסדר מדיני יושג במשא ומתן ישיר, לפחות בשלב האחרון ויביא לשלום מלא ואמיתי על כל רכיביו. ישראל הלכה והגמישה את עמדותיה והסכימה בין היתר להתחייב שהסכמי הביניים לא יהוו שלב סופי וכי ימשכו המגעים להשגת הסדרים נוספים עד להסכם השלום. בנוסף, ומתוך הבנה כי במשא ומתן גלוי תתקשה מצרים לוותר על דרישותיה, הציעה ישראל למצרים כמה וכמה פעמים ובעזרת מתווכים שונים, לפתוח במשא ומתן חשאי להשגת הסדר מדיני בכל דרג ובכל מקום שבו יבחרו המצ רים. משא ומתן כזה יתנהל ללא תנאים מוקדמים כשהכול פתוח לדיונים, כולל דרישתה של מצרים לנסיגה מלאה, למרות שישראל התנגדה לכך בכל תוקף )ראו למשל שיחת גולדה מאיר עם מזכיר המדינה האמריקני ויליאם רוגרס במאי 1971 , עם שליט רומניה צאושסקו במאי 1972 , עם השאה הפרסים באותו החודש, עם קנצלר גרמניה וילי ברנדט ביוני 1973 ועוד( . כלומר ובניגוד לנאמר, לא היה זה מצב שבו מדינה אחת )מצרים( חיפשה שלום ו"הושיטה יד לשלום" )"התחננה לשלום" כפי שטען איש תקשורת מסוים(, בעוד ישראל הסרבנית דוחה את היד המושטת ואינה עושה דבר כדי לקדם השג ת שלום. אלא היו אלו שתי מדינות שהחזיקו בעמדות משלהן לגבי הדרך להתקדם לשלום, ותהום הייתה פעורה ביניהן – האחת דורשת תהליך שיוביל מיד להסכם מלא, והאחרת מציעה תהליך הדרגתי בשלבים. אם ניתן היה לסגור על הפער הזה הרי שלשם כך נדרשה התערבות מסיבית של המעצמות ובעיק ר האמריקנים. גם בהתנהלות האמריקנית חלו שינויים לאורך השנים המדוברות. עד לסתיו 1971 הייתה האחריות מוטלת על מחלקת המדינה האמריקנית בראשות רוגרס. זו אמצה במידה רבה את הפירוש הערבי להחלטה 242 , כלומר נסיגה ישראלית מלאה. מדצמבר 1971 נטל הנרי קיסינגר את המושכות . קיסינגר מטעמים שונים פעל כדי להשהות את התהליך המדיני במזרח