המרכז למלחמת יום הכיפורים | האם ניתן היה למנוע את המלחמה? | קובץ מאמרים

ד"ר חגי צורף ראש תחום תיעוד והנצחה בארכיון המדינה. עורך ספרי התעודות על גולדה מאיר, יצחק בן - צבי, זלמן שזר ולוי אשכול. מחבר מאמרים ונושא הרצאות על מדיניותה של גולדה מאיר האם ניתן היה למנוע את מלחמת יום הכיפורים? את השאלה שמופיעה בכותרת יש לדעתי לחלק לשתי שאלות משנה: .א מכיוון שמוסכם שהסיבה העיקרית לפרוץ המלחמה הייתה הקיפאון המדיני בשנים שקדמו לה, עולה השאלה האם ניתן היה לשבור את הקיפאון הזה ולהניע לתהליך מדיני שימנע מלחמה? .ב במידה והתשובה היא חיובית – מדוע לא הגענו לתהליך כזה ומי אחראי לכך? התשובה לשאלה ה ראשונה היא לדעתי כן בעירבון מאוד מוגבל. מדוע כן? כי שני הצדדים העיקריים בסכסוך - מצרים וישראל – הציגו בתקופה האמורה עמדות מדיניות כיצד יש לדעתן להתקדם בתהליך המדיני. גם לגורם השלישי מהגורמים העיקריים שמשכו בחוטים, לארצות הברית, היו רעיונות כיצד להתקדם לעב ר הסדר מדיני. אז מדוע בערבון מאוד מוגבל? משום שבין שתי ההצעות של הצדדים הניצים שררו פערים תהומיים, ואילו האמריקנים שהם שהיו אמורים לתווך ולגשר על הפערים, לא השקיעו בכך את המאמצים הדרושים מסיבות שונות שלא זה המקום לפרטן. בייחוד נכון נדבר לגבי היועץ לביטחון לאומי הנרי קיסינגר שבידיו הופקד ניהול העניינים המדיניים במזרח התיכון לאחר דצמבר 1971 . ובכן מדוע לא הצליחו הצדדים לגשר על הפערים ביניהן ולמנוע מלחמה ומי אחראי לכך? ככלל אני מאמין שאין זה תפקידו של מחקר היסטורי לחפש אשמים, אלא תפקידו להציג עובדות ומסקנות לגבי תהליכים ואירועים היסטוריים. אולם שמכיוון שמאז סוף מלחמת יום הכיפורים מטיחים העוסקים בכך בצורה שיטתית האשמות לגבי אישים מסוימים ודואגים לתלות אותם שוב ושוב בכיכר העיר, אני מוצא את עצמי קופץ למים הקרים והבלתי נעימים האלו. שכן בשנים שעברו מאז סיום מלחמ ת יום הכיפורים דומה שבמידה רבה הנרטיב השולט בכיפה בציבור הישראלי, ובתקשורת המייצגת את עמדותיו, בעניין התהליכים שקדמו למלחמת יום הכיפורים, הוא שבשנים שקדמו למלחמה החמיצה ממשלת ישראל בראשותה של גולדה מאיר הזדמנויות להגיע להסדר מדיני; לטענתם הנהגת ישראל הציגה סרבנות מדינית כרונית, דחתה את ידו המושטת לשלום של נשיא מצרים אנואר סאדאת והביאה בכך לפרוץ מלחמת יום הכיפורים -ב 6 באוקטובר 1973 על תוצאותיה הקשות לישראל. אלא שלנגד עיניהם של מרבית קובעי הנרטיב הזה, ובהם גם חוקרי היסטוריה, לא עמד התיעוד ההיסטורי המלא על ה תהליכים המדיניים שקדמו למלחמה. יש אחרים, בעיקר אנשי תקשורת, שהציגו את עמדתם כשהתיעוד ההיסטורי כבר היה זמין להם, אולם התעלמו ממנו לחלוטין מכיוון שהעולה ממנו לא תאם את האגנדה שלהם. אני רוצה לקבוע אפוא על סמך התיעוד הזמין שהנרטיב הזה שגוי, בלתי מאוזן לחלוטי ן ובלתי הוגן כלפי הנהגת ישראל דאז. לחיזוק דעתי אנסה לבחון מה היו אותם פערים בעמדות המדיניות בין ישראל למצרים, ובהקשר לעניין הנידון – איזו עמדה הייתה יותר ריאלית ויכולה הייתה להביא אולי לשבירת הקיפאון המדיני ולמנוע מלחמה. מכיוון שהיריעה קצרה אציג בצורה כלל ית את העמדות העקרוניות של שני הצדדים, בלי להיכנס לניואנסים כאלו ואחרים.