המרכז למלחמת יום הכיפורים | האם ניתן היה למנוע את המלחמה? | קובץ מאמרים

התיכון. הוא תמך בתהליך הדרגתי של הסכמי ביניים, דומה יותר לעמדה הישראלית של צעד אחר צעד. הוא הניח שיוכל לשכנע את ישראל לעשות זאת תחת עקרונות מעורפלים להסדר כולל, שאינם נענים לדרישותיה הטריטוריאלי ות של מצרים. )ראו למשל את הדיווח שלו לנשיא ניקסון על פגישתו עם חאפז איסמעיל בפריס במאי 1973 כשכתב: "השאלה היא האם סאדאת יהיה מוכן לקבל את גישת צעד אחר צעד עם הבטחה אמריקנית למעורבות של הבית הלבן לכל אורך הדרך"(. מכל האמור לעיל ניתן להסיק ששלושת השותפים לתה ליך חולקים את האחריות לקיפאון המדיני. אולם האם בצורה שווה? מי מהצדדים הציג עמדה ריאלית יותר שיכולה הייתה להביא לפריצת דרך? כדי לבחון את השאלה הזו יש לדעתי לבחון את התהליכים המדיניים שהתרחשו לאחר סיום מלחמת יום הכיפורים והביאו להשגת הסכם ההפרדה. בתוך כחודשי ים הצליחו ישראל ומצרים, בעזרה מסיבית של האמריקנים, להשיג את מה שכשלו בו במשך שש שנים – פריצת דרך מדינית וחתימה על הסכם ראשון שבהמשכו נחתמו הסכמים נוספים שהביאו כעבור 6 שנים בלבד להסכם שלום מלא בין שתי המדינות. האם ההסכם נחתם על פי המתווה המצרי מלפני המלחמה של הסכם באבחה אחת שכוללת התחייבות ישראלית לנסיגה מלאה? כמובן שלא. זה אגב לא אומר שהמצרים לא ניסו. כבר ביום השני של מלחמת יום הכיפורים, ה -7 באוקטובר 1973 , כשמצרים הרגישה ובצדק "על הסוס", הציע חאפז איסמעיל לקיסינגר שאם ישראל תסכים להתחייב לנסיגה לקווי יוני 1967 , תהא מצרים נכונה להיכנס למשא ומתן בחסות החברות הקבועות במועצת הביטחון )ראו מברק משגרירות ישראל בוושינגטון ללשכת ראש הממשלה ובו דיווח על שיחת קיסינגר עם השגריר דיניץ, 7.10.1973 (. במהלך המגעים הראשונים להסדר מדיני לאחר תום המלחמה שבה מצרים ודרשה שהוא יתבסס על נסיגה ישראלית מלאה לקווי 1967 בכל הגזרות והחזרת זכויות הפליטים הפלסטינים )ראו מכתב של סאדאת לניקסון ב - 8.12.1973 = ובו דרש זאת; ראו גם דיווח של שגרירות ישראל בוושינגטון ב 21 בינואר 1974 , על דבריו של קיסינגר בישיבה של ועדת החוץ של בית הנבחרים בעניין הסכם ההפרדה שהושג בין ישראל למצרים, ובה אמר ש"הוויתור הגדול ביותר שעשתה מצרים, ועליו קשה היה ביותר להתגבר, היה הוויתור על התחייבות ישראלית לנסיגה טוטלית"(. קיסינגר ידע אחרי המלחמה, כפי שידע לפניה, שהדרישה המצרית היא בלתי ריאלית לחלוטין ושאין לה כל סיכוי ל התקבל על ידי ממשלה כלשהיא בישראל וגם לא בציבור הישראלי. הוא דחה אפוא את הדרישה המצרית. המתווה שבו בחר קיסינגר היה מאוד דומה למתווה הישראלי לפני המלחמה – צעד אחר צעד. הסכם ההפרדה שנחתם ב -18 בינואר 1974 דמה אפוא ברכיביו להצעות הישראליות לפני המלחמה: למשל בהיקף הנסיגה הישראלית ובעובדה שההסכם עמד בפני עצמו ולא כלל שום התחייבות לגבי הסדר הקבע. כ מו כן הוא נחתם בהצהרה שאין זה ההסכם הסופי וכי ימשכו המגעים להסדרים נוספים עד להשגת הסכם שלום צודק ובר קיימא. גם ישראל המותשת והפצועה לאחר המלחמה נאלצה לעשות וויתורים בעיקר בסדרי הכוחות המצריים שנותרו ממזרח לתעלה. אולם הטענות שנשמעות ועל פיהן ישראל נאלצה לע שות בעקבות המלחמה את מה שסירבה לו קודם לה אינן מחזיקות מים. ממשלת מצרים היא ששינתה את מדיניותה באופן דרסטי בעקבות המלחמה ולא ישראל! הדבר נכון גם לגבי המשך התהליך. הסכם הביניים שחתמה ממשלת יצחק רבין עם מצרים בספטמבר 1975 נעשה באותה המתכונת. הסכם זה שלווה בחתימה על הסכם אי התקפה בין המדינות, היה המבוא לוועידת קמפ דייוויד ולהסכם השלום עם מצרים שנחתם במרס 1979 ובו נסוגה ישראל מכל שטחי סיני. הטענה שההסכם מ - 1979 מוכיח שאפשר היה לעשות את אותו הדבר בראשית שנות השבעים בלתי נכונה בעליל. רק לאחר שבירת הקרח ופ ריצת הדרך המדינית, שעשו גולדה מאיר ויצחק רבין ביחסים עם אנוואר סאדאת, והמצב המדיני השונה