המרכז למלחמת יום הכיפורים | האם ניתן היה למנוע את המלחמה? | קובץ מאמרים

שהוצגה לדיניץ ב -24 באפריל 1973 : שלום מלא קשור בהכרה ישראלית בזכויות הלגיטימיות של העם הפלסטיני. הקשר של מצרים עם הפלסטינים דומה לקשר של ישראל עם התנועה הציונית העולמית(; מצרים התנגדה להסדר נפרד ישראלי - מצרי; התנגדה למו"מ ישיר עם ישראל )ר או פרוטוקול שיחה בין סאדאת לבין כתב ה"ניוזוויק" ארנו דה - בורשגרייב מסוף יולי 1972 - סאדאת: איזו כותרת היית רוצה, ארנו? דה - בורשגרייב: משא ומתן ישיר, אדוני. דעתי לא השתנתה שזו הדרך היחידה לפרוץ את המבוי הסתום. סאדאת: לא ארנו, זה יפלג את הערבים ואת עמי שלי, יו תר משזה יפלג את הישראלים. דה - בורשגרייב: זה שווה את ההימור אדוני, או שתיתקע עם הסטטוס - קוו לטווח ארוך ..."(; כאמור, מצרים דרשה התחייבות ישראלית מוקדמת לסגת לקווי ה -4 ביוני 1967 כתנאי לכניסה לכל מו"מ שהוא; היא לא שללה הסדרי - ביניים, אבל רק לאחר מתן התחייבות יש ראלית עקרונית לנסיגה מוחלטת, שלאחריה ניתן יהיה לפרוס "לאחור" הסדרי ביניים. ראו "משל הפירמידות" של אסמאעיל: ")המצרים הקדמונים( הניחו אבן על אבן, אבל רק לאחר שהייתה תכנית בניה כוללת". עמדות המצרים הלכו והקצינו ככל שחלף הזמן, והתוצאות שמצרים קיוותה להן לא נר או באופק. למשל בתחילת 1973 - ראו הצגת העמדות המצריות הנוקשות שבאו לידי ביטוי ב"מסמך היוגוסלבי" שהוצג לטיטו, בשיחות חאפט אסמאעיל במוסקבה ובלונדון, ובעיקר בשיחות קיסינגר - אסמאעיל בארמונק/ניו - יורק ב - 26-25 בפברואר 1973 . עמדותיה של ישאל היו ההיפך המוחלט: לא ניתן להשיג שלום ב"אבחה אחת". נדרשת שרשרת של הסדרים חלקיים )כפי שאכן מומש בפועל לאחר מלחמת יום הכיפורים(. ישראל חתרה להיכנס למו"מ ישיר עם מצרים, לסכם על הסדרי - ביניים ולהתקדם לשלום בהדרגה, "צעד אחר צעד". ראו על נכונות ישראל לסגת לקו פתחות המעברים ההרריים, ל קצוב את הפסקת - האש לשנתיים, לאפשר מעבר שוטרים מצרים לגדה המזרחית של התעלה, ולהסכים לויתורים נוספים במתווה הסדר הביניים במסגרת "הבנות דצמבר 1971 ." במסגרת הסדר כולל הייתה ישראל נכונה, תמורת חתימת חוזה שלום, לנסיגה ופינוי של 75% מסיני, אותם הגדירה כנסיגה אל "גבולות מוכרים, מוסכמים ובטוחים", שירתיעו את הערבים מלתקוף את ישראל; בכל מקרה לא היה בכוונת ישראל לסגת לגבולות ה -4 ביוני 1967 , גם לא תמורת הכרה ושלום; היא לא הייתה מוכנה להסתפק בפתרונות שלא הוכיחו את עצמם בעבר )ב - 1957 , וערב מלחמת ששת הימים( - ערבויות מעצמת יות, פירוז, הקמת כוח חירום ופיקוח בין - לאומי, וכדו, כתחליף לגבולות בני - הגנה; ישראל רצתה שהסדר הביניים "יעמוד על רגליו שלו", ולא יהווה תקדים להסדרים הבאים, וכן ייענה בהסכמה מצרית לאי - לוחמה )ולא רק הארכה זמנית של הפסקת - האש(; ולא יהווה חלק מסדרת של נסיגות ) פתרון בשלבים(. אבל היא הייתה מוכנה להתחייב שלא תהיה זו הנסיגה האחרונה, ותהיינה נוספות. בעמדות ישראל חלו שינויים והתפתחויות לאורך הדרך, בעיקר במתווה הסדר הביניים )ראו דברי דיין לציר המדיני בשגרירות ארה"ב בישראל, אוון זורהלן, לאחר יציאת הכוחות הסובייטים ממצר ים ביולי 1972 , וויתורים נוספים מצד ישראל ערב ביקורי גולדה מאיר בוושינגטון בדצמבר 1971 ובפברואר 1973 .( האם היה סיכוי לגשר על פערי העמדות הללו, ללא לחץ כבד אמריקאי וסובייטי על שני הצדדים? לחץ כזה, כפי שהודה הנשיא ניקסון במכתבו מ -20 באוקטובר 1973 , לא הופעל, לא מצד ברה"מ על מצרים, כמו גם מצד ארה"ב על ישראל. דומה שהסיכוי להגיע לנוסחת פשרה/גישור היה נמוך ביותר, וזו בעצם התשובה לשאלה - האם ניתן היה למנוע את מלחמת יום הכיפורים.