המרכז למלחמת יום הכיפורים | האם ניתן היה למנוע את המלחמה? | קובץ מאמרים

ד"ר מאיר בוימפלד בעל תואר ראשון באוניברסיטת תל - אביב, ותואר שני ושלישי באוניברסיטת חיפה . שירת בצה"ל ובמערכת הביטחון בתפקידי מודיעין שונים . בשנת 2017 הוציא לאור את ספרו: "קפיצה למים הקרים" העוסק בניסיונות לקדם הסדר מדיני בין ישראל ומצרים, בתיווכה של ארה"ב, בשנים שקדמו למלחמת יום הכיפורים ) 1973-1970 .( האם ניתן היה למנוע את מלחמת יום הכיפורים? אתחיל מהסוף: אני סבור כי הפערים העמוקים בין עמדות היסוד של שני הצדדים )מצרים וישראל(, ביחס לתרחישי ההסדר המדיני שעמדו על הפרק בשנים שקדמו למלחמת יום הכיפורים ) 1973-1970 (- בעיקר באשר לתרחיש הסכם שלום כולל, ואף בהקשר לתרחיש הסדר חלקי/הסדר ביניים בתעלת סואץ בתצורותיו השונות - הם שמנעו הת קרבות וגישור ביניהם באותה עת, בוודאי עד לכדי מניעת המלחמה ולו אף דחייתה. כדי לענות על השאלה שבכותרת אשען על שני פריטי מידע בעלי ערך היסטור י, האחד מתקופת המלחמה עצמה, והשני, מבט רטרוספקטיבי ממרחק של 46 שנים: האחד, מכתב הנשיא ניקסון להנרי קיסינגר ששהה במוסקבה, ב -20 באוקטובר 1973 , במאמץ להשיג הפסקת - אש שתסיים את המלחמה. וכך כתב הנשיא: " ... החולשה הכי גדולה במדיניות החוץ שלנו בארבע וחצי השנים האחרונות הייתה כישלוננו לעסוק בהחלטיות במשבר במזרח התיכון, וזאת בגלל שלוש סיבות - א. עקשנותם של הישראלים ב. חוסר נכונ ותם של הערבים להשתלב בדיונים על בסיס ריאלי ג. ההתעסקות המוגזמת שלנו )ארה"ב( בעניינים אחרים, שמנעה מאיתנו להקדיש את הזמן הדרוש לנושא ...". דברי הנשיא מעידים כי הוא עצמו, שהיה מעורב ומעודכן בסבבי המו"מ שנוהלו הן ע"י מחלקת המדינה ) 1971-1970 (, והן ע"י קיסינג ר ) 1973-1972 (, סבר כי כשלון הניסיונות להגיע להסדר במזה"ת נבע מהקרע בין שלושה השותפים למהלך וההבדלים בין מגמותיהם המדיניות, והאחריות לכשל מונחת על כתפי שלושתם - גם אם לא במידה שווה - לרבות על הממשל האמריקאי עצמו. השני, הוא הריאיון האחרון עם קיסינגר, שנערך לפני מספר חודשים ע" י פרופ אורי בר יוסף - וד"ר רונן ברגמן. וכך אמר קיסינגר: ב"זמן אמת" לא ניתן היה למנוע את המלחמה. הסיבה הראשונה - לא היי תה הצעה מצרית ספציפית להסכם. מה שהיה זה רעיון כיצד צריכה להיראות התוצאה הסופית. הגישה שלנו )ארה"ב( הייתה לפצל את הבעיה לכמה חלקים, להפריד את התהליך לכמה שלבים, "צעד אחר צעד". אבל סאדאת היה מעוניין רק בפתרון כולל )פינוי סיני( שייכפה על ישראל. ישראל לעולם לא הייתה מקבלת את ההצעה המצרית. הסיבה השנייה לא - אני, לא שאר אנשי הממשל, ובוודאי לא הישראלים, אף אחד לא באמת פיצח את סא דאת, לא הבינונו עד ל היכן הוא היה מוכן להרחיק לכת. מה הייתה העמדה המצרית? מתן עדיפות להחלת הסדר כולל ב"אבחה אחת", תוך הבעת חשש מהתקבעות הסד ר ביניים ונוכחות ישראלית בסיני לאורך זמן. מצרים הייתה מוכנה לסוג מסוים של הסדר ביניים בת עלת סואץ, תרחיש שלו הציגה גרסאות שונות בפרקי זמן ש ונים: עם או ללא צליחת כוחותיה לגדה המזרחית, מה יהיה קו הנסיגה הישראלית )קו המעברים או קו אל - - עריש ראס מוחמד(?, עם או ללא פתיחת התעלה לשיט ישראלי, ועוד. בכל מקרה מצרים ראתה את הסדר הביניים כמהלך פותח או כשלב ראשון להסכם כולל ולנסיגה כול לת, ודרשה התחייבות י שראלית מראש לנסיגה לקווי ה -4 היוני 1967 , כתנאי מקדים לכניסה למו"מ. מצרים גם לא "הרימה את הכפפה" כשהאמריקאים דווחו לה ע ל שינויים והתפתחויות בעמדת ישראל - למשל, דווחי סיסקו אודות עמדות דיין בעקבות השיחה ביניהם במאי 1971 . היא סמכה על כך שה אמריקאים יוציאו עבור ה את הערמונים מן האש, בלי שהיא עצמה תידרש לוויתורים כלשהם )אף שסאדאת ראה עצמו כמי שוויתר וויתורים מרחיקי - - לכת ב 1971 , ש לא נענו ע"י ישראל(. באשר להסדר כולל, מצרים הייתה מוכנה להעניק הכרה בישראל, ואפילו להיכנס להסכם שלום - איתה הסכמה שהייתה בבחינת חידוש מפליג בעמדותיה, גם אם בתנאיה של מצרים )נאום סאדאת במועצת העם ב -4 לפברואר 1971 , ובעיקר תשובת מצרים לתזכיר יארינג(. אבל בסוגי ית הריבונות על השטח, שיפונה ע"י ישראל במסגרת הסדר כולל, מצרים לא הייתה מוכנה לוותר על קוצו של יוד, לא עבורה ולא עבור ס וריה וירדן )למעט דיר וג מסוים לאחר מצרים, בשיחות - קיסינגר אסמאעיל(; היא עמדה על פינוי מוחלט של סיני, והתנגדה לנוכחות ישראלית, ולו זמנית בשטח, במסגרת המתווה שיזמו קיסינגר וסונדרס "ריבונות תמורת ביטחון"; היא עמדה על פתרון בעיית הפליטים הפלסטינים על פי החל טות האו"ם )ראו תשובת אסמאעיל לקיסינגר