המרכז למלחמת יום הכיפורים | האם ניתן היה למנוע את המלחמה? | קובץ מאמרים

כך מג לגלים את הקיבעון מכתפי ישראל לכתפי המצרים, מן האי - מוביליזם של גולדה ליוזמות של סאדאת. טי עון רווח גורס כי לאמיתו של דבר שום הזדמנות לא הוחמצה ומלכתחילה לא היה סיכוי להסכם שכן "פער רחב הפריד בין עמדות שני הצדדים". היגד זה הוא כמובן טרוּאיזם שאי אפשר לחלוק על יו אלא שהוא חסר משמעות כל עוד לא נשאלת השאלה כיצד נוצר הפער ומי היה האחראי הראשי לקיומו. ניתן כמובן לאתר משגים בשני הצדדים אך המצב הבסיסי היה כזה שמצד אחד עמדה ממשלת גולדה החוזרת ומצהירה ‒ בניגוד לעמדת כל הקהילה הבינלאומית ועל יסוד טיעונים מפוקפקים מבחינת המשפט הבינלאומי ‒ כי בשום אופן ישראל לא תחזור לקו הבינלאומי, ומצד שני עמד סאדאת אשר בכדי להחזיר למצרים את השטחים שאיבדה במלחמה היה מוכן להפר את הטאבו הערבי המקודש השולל כל השלמה עם ישראל. )הטיעון בדבר חוסר האפשרות להתקדם להסכם בשל "הפער הרחב" רווח במיוחד ב קרב אלה שהיו צריכים להצדיק את השלמתם עם הקיפאון, ואלה כוללים גם את קיסינגר.( בשעתו טענו בישראל שהדרישה להעתיק את הגבול אל תוך סיני הינה מוצדקת בשל אינטרסים אסטרטגיים חיוניים של ישראל שיש להם עדיפות על פני האינטרס של השלמה עם מצרים. על טיעון זה אבד הכלח לאחר חתימת הסכם השלום משהתברר בעליל שהחזרה לגבול הבינלאומי במסגרת ההסכם שיפרה ולא הרעה את מ צבה האסטרטגי של ישראל: מכאן ואילך ישראל הייתה פטורה מהנטל הבלתי נסבל של החזקת כוחות גדולים לאורך החזית המצרית, היא לא נאלצה כבר לקיים כוננות מתמדת בפני מתקפה מצרית, הסדרי הביטחון בסיני שנקבעו בהסכם נשמרו באופן יציב ולא עוד אלא ששיתוף פעולה ביטחוני ומודיעינ י נרקם בין שני הצדדים. באסכולה האפולוגטית יש כאלה המציגים ראיות לכך שתביעותיו "האמיתיות" של סאדאת היו מפליגות במידה בלתי אפשרית ‒ אלה כללו תנאים מוקדמים נוקשים, התנייה בסוגיה הפלסטינית ועוד. כדי לספק תימוכין לכך מובאות ציטטות מדברי דיפלומטים מצרים חשובים. ברם, דרישות כאלה, במידה שהיו קיימות בכלל, היו שייכות לשלב ההתחלי של קדם - משא ומתן ואין לבלבל ביניהן לבין העמדות המהותיות. עמדתו המעשית של סאדאת נחשפה בקמפ דייויד שם הוא נכנס לשיחות ללא תנאים מוקדמים ושם הוא הניח לנושאים הפלסטיניים והכלל - ערביים להידחק י לשולי ם. יש גם להיזהר מלייחס לסאדאת באופן זהה עמדות שהביעו שליחים מצרים. כפי שבלט למשל בעימותים בקמפ דייויד בין סאדאת לבין הדיפלומטים המצרים שהקיפו אותו, הללו לא עמדו על כוונותיו של סאדאת לאשורן ודגלו מצידם בעמדות ניציות יותר משלו. טענה מעניינת תולה את הכישלו ן לקדם הסכם ברצונו של סאדאת להגיע לפתרון ב"איבחה אחת" ‒ זאת בניגוד לעמדת ישראל שביקשה להתקדם בשיטת ה"צעד אחר צעד" המציאותית יותר והנתמכת גם על ידי האמריקנים. הטיעון הזה ראוי היה להישמע לו הייתה קיימת נכונות ישראלית להגיע בדרך זו עד לצעד ההכרחי האחרון של הש למת פינוי סיני תמורת שלום. נכונות כזו לא הייתה כלל קיימ ת אשר על כן הדרא קושיא לדוכתא )הקושיה חוזרת למקומה(. יתר על כן, אם הייתה ישראל מחויבת באמת להתקדמות בשלבים היה עליה להתמקד בקידום ההצעה להסכם החלקי באזור התעלה בבחינת ה"צעד" הראשון, אלא שאף הצעה זו נדח תה על ידי גולדה ובשל אותם המניעים. דיין, שאכן היה הראשו ן להעלות הצעה זו, אמר אחרי המלחמה שאם היה דבר שהוא מתחרט עליו הרי הוא הימנעותו מללחוץ על גולדה שלא תדחה אותה.