המרכז למלחמת יום הכיפורים | האם ניתן היה למנוע את המלחמה? | קובץ מאמרים

פרופסור )אמריטוס( שמעון שמיר קיבל את הדוקטורט שלו מאוניברסיטת פרינסטון ב - 1961 ומאז לימד בחוגים להיסטוריה של המזרח התיכון בעת החדשה, תחילה באוניברסיטה העברית ואחר כך באוניברסיטת תל אביב. תחומי התמחותו הם היסטוריה חדישה של המזרח התיכון, סוריה וארץ ישראל ב תקופה העותמאנית, אינטלקטואלים ואידיאולוגיות בעולם הערבי והיסטוריה של מצרים בעת החדשה . פרופסור שמיר פעל חמש שנים במצרים, תחילה כמקים המרכז האקדמי הישראלי בקהיר ואחר כך כשגריר ישראל. כן כיהן כשגריר הראשון בירדן. האם ניתן היה למנוע את מלחמת יום הכיפורים? תחאפ במה שהוא לדעתי עיקרו של דבר, או במילים אחרות, במה שמהווה את "התמונה הגדולה". מטרת ו העיקרית של סאדאת מאז יומו הראשון בשלטון הייתה להחזיר למצרים את סיני. לא חלק מסיני אלא את כל סיני עד השיבר האחרון. כל ויתור על חלק מסיני היה מנציח את התבוסה הטראומטית במ לחמת 1967 ומתקבל במצרים כאקט של בגידה. כדי להשיג את היעד העליון הזה היה סאדאת מוכן להר חיק לכת והוא כתב בתשובתו ליארינג בפברואר 1971 כי למען סיני הוא מוכן במפורש "לחתום על הסכם שלום עם ישראל". העיסקה המתבקשת הזאת נדחתה בישראל על הסף ורק לאחר שנים, במהלך שיח ות קמפ דייויד, הובן סוף - סוף כי היא מהווה את האופציה הטובה ביותר לשני הצדדים. הישראלים, שכאבו את תוצאות מלחמת יום הכיפורים, התפכחו בשלב הזה והשלימו עם מחיר השלום שאין בלתו ‒ חזרה לגבול 1967 )בעצם לא כולם: חלק נכבד מחברי הכנסת לא מלאם ליבם להצביע בעד הסכם לום הש ‒ אם משום שלא האמינו כי ישרוד ואם משום שלא היו מוכנים לשלם את מחירו(. קודם לכן, ב תקופה שלפני מלחמת יום הכיפורים, נתפשה כל המערכת הישראלית לאמונה בזמינוּת הסיפוח של לפחות חלקים מסיני ‒ אם מתוך הערכת - שווא שהסיפוח יכול להיות חלק מהסכם עם מצרים ואם מתוך ו יתור גמור על אפשרות של הסכם ובלבד שיתממש הסיפוח )"שארם אלשיך בלי שלו ם עדיף על שלום בלי שארם אלשיך"(. העמדה המופרכת הזאת נבעה מכמה גורמים: מן היוהרה שגאתה בישראל בעקבות ששת הימים, מן התיאבון הבלתי - נכבש לסיפוח שטחים )וזאת אפילו כאלה שכלל אינם חלק מ"ארץ ישראל "( ומתוך הבנה לקויה של עמדות הצד השני. כך פרצה לבסוף המלחמה אשר לדידו של סאדאת הייתה לה מטרה חדה וברורה: לפקוח את עיני הישראלים ולהביאם אל שולחן שיחות השלום. את ההחמצה המדינית הזאת, ואת הכישלון הנובע ממנה למנוע את המלחמה על מחירה הנורא, בישראל מתקשים עד ה יום להפנים, וניתן להבין את העכבות הנפשיות המקשות לעשות זאת. כך צמחה בקרב קהילות המדינאים והחוקרים ספרות אפולוגטיקה נרחבת המבקשת, בטיעונים שונים, להצדיק את דחיית היוזמות של סאדאת. ספרות זו מסתמכת על ציטטות שונות הנדלות ממסמכים ארכיוניים או נשלפות מן השיח הפ וליטי ואלו מוכיחות כביכול שכל יוזמות סאדאת היו דברים בטלים. את הטיעון העיקרי בספרות האפו לוגטיקה הזאת אין דרך לראות אלא ככשל לוגי . הוא גורס כך: יוזמות סאדאת נדחו לא בשל עמדתה הלא - מציאותית של ישראל ששללה כל חזרה לקו הבינלאומי, אלא דווקא בשל התעקשותו של סאדאת להציג דרישה כזאת לישראלים. לא סירובה של ישראל לפנות את סיני גרם לקיפאון אלא תביעתו של ס אדאת להחזרת סיני כולה למצרים. הטיעון הזה מאשש עמדה ישראלית אשר כאילו אמרה למצרים: אם לא תכירו בזכותי לספח חלק מארצכם, תהיה זו הוכחה מובהקת לכך שאינכם חפצים בשלום.