המרכז למלחמת יום הכיפורים | האם ניתן היה למנוע את המלחמה? | קובץ מאמרים

וההסדרים שהושגו לאחר המלחמה מוכיחים זאת. עמדה דומה מציג גם ד"ר מאיר בוימפלד, איש מודיעין ותיק שפרסם ספר כבד משקל המבוסס על עבודת דוקטורט ובמוקדו התהליך המדיני בין 1970 -ל 1973 . גם הוא סבור שפער העמדות בין שני הצדדים היה רחב מדי, בראש ובראשונה בשל התביעה המצרית להתחייבות ישראלית לנסיגה מכל סיני כתנאי לפתיחת משא ומתן. בהעדר לחץ אמריקאי על שני הצדדים הפער נותר בעינו עד פרוץ המלחמה. עמוס ערן, מי שכיהן כמנכ"ל משרד ראש הממשלה בממשלת רבין הראשונה ולפני מלחמת יום הכיפורים היה אחר אי על קשרי ישראל עם הקונגרס, סבור שההסכמה הציבורית הרחבה ששללה נסיגה מלאה מסיני לא הייתה מאפשרת לממשלת גולדה מאיר לקבל את התנאי המצרי. מעבר לכך, בטחון מנהיגי ישראל בכוחו של צה"ל לנצח במלחמה הבאה נתן להם את רשת הביטחון שמנעה מהם את הצורך להתמודד עם שאלת הנס יגה הכוללת. שני חוקרים אחרים סבורים שעיקר האחריות לפרוץ המלחמה מוטלת בעיקרה על ישראל. פרופסור שמעון שמיר, מגדולי המזרחנים בארץ ומי שכיהן גם כשגריר במצרים ובירדן, מעריך שמה שמנע את תחילתו של התהליך המדיני הייתה הדרישה הישראלית לסיפוח חלקים מסיני, דרישה אותה לא היה יכול סאדאת לקבל. שמיר גם גורס כי המציאות הוכיחה את נכונותה שדל מצרים להתפשר בכל נקודת מחלוקת – אחרת מה שמותיר את התביעה הישראלית לסיפוח חלקים מסיני כגורם המרכזי שהביא למלחמה. פרופסור אורי בר - יוסף שחקר את הדרך למלחמה ואת הפתעת יום הכיפורים טוען כי ה ן עמדת ישראל לפיה לא תהיה נסיגה לגבול הבינלאומי והן אי נכונותה לגלות גמישות מול התנאי המצרי להתחייבות לנסיגה מלאה התבררו בדיעבד כטעויות שתרמו משמעותית לפרוץ המלחמה. כאשר החל המשא ומתן התברר כי המצרים אינם רואים בהתחייבות ישראלית לנסיגה מלאה משום תנאי להסדר והחזרת סיני עד הסנטימטר האחרון הוכיחה כי לתביעות הטריטוריאליות של ישראל לא הייתה הצדקה ביטחונית. ולבסוף פרופסור קרייג דייגל מארצות הברית, מי שנחשב לחוקר האקדמי המובהק ביותר של המדיניות האמריקאית באזור באותה תקופה, מעריך כי חלק גדול מנטל האשמה בפרוץ המלחמה מוטל על הנרי קיסינגר, האיש החזק של מדיניות החוץ האמריקאית בממשל ניקסון. דייגל גורס כי בניגוד לנשיא ניקסון וגורמי מודיעין בארצות הברית שראו ביוזמת מלחמה ערבית משום איום ממשי, קיסינגר הקל ראש בכך, במידה רבה מכיוון שנשען על הערכות המודיעין הישראליות. על פי תפישתו ניתן היה להמתין עם פתיחת התהליך המדיני עד לאחר הבחירות בישראל. ההשהיה הזו עליה לא מסר קיסינגר למצרים, לצד הכתף הקרה שנתן להצעות ההסדר המצריות שקיבל בפברואר 1973 , דחקו את סאדאת לפינה ולא התירו לו ברירה זולת מלחמה. *** השאלה אם ניתן היה למנוע את המל חמה היא שאלה כבדת משקל והתשובות שמוצגות בדפים הבאים אינן חזות הכול ואינן בבחינת סוף פסוק. יש חוקרים אחרים שהגיעו למסקנות שונות ויש גם כאלה שלא חקרו את הנושא אקדמית אבל יש להם ידע ועמדות מוצקות בנושא. כל מי שמעוניין להגיב על הדברים שהועלו כאן או להציג בנייר משלו עמדה אחרת, מוזמן לעשות זאת ולשלוח את דבריו או למוטי גלוסקה moti@mgluska.co.il או לאורי בר יוסף - ubarjoseph@gmail.com . לאחר בדיקה ועריכה הם יועלו לחוברת. אנו מקווים כי הדינמיקה שתיווצר תפריח חיים בשאלה החשובה שעד היום לא קיבלה את המקום הראוי לה בוויכוח הציבורי על מלחמת יום הכיפורים..