מהאקליפטוסים של ג'וליס לבזלת של רמת הגולן, סיפורו של גדוד 71

צילום: מרטין דה-בורס ז"ל מגבעת חיים, הגיע ממתקן 500 ושובץ כטען-קשר בצוות 2 א' פלוגה מ'. היה אמור להשתחרר ביום ראשון 7.10.73 והגיע עם כל הציוד שלו בקיטבג. עד מוצאי שבת שמר את הקיטבג סגור כי האמין שהוא משתחרר ביום ראשון. כשפתח אותו היתה שם המצלמה שבאמצעותה צילם את רוב התמונות שמופיעות בחוברת זו.   גדוד 71 – חניכים ומדריכים מקורסים שונים גדוד 71 התקיים כמסגרת לשעת חירום בבית הספר לשריון (חטיבה 460) ומעת לעת נערך רענון למפקדיו בדבר קיומו. מפקד גדוד 71 היה מפקד ענף אימון מתקדם בביה"ס לשריון,

אילן אשל, גדס"ר 134

"בשעה 13:30 הסתכלתי ימינה, מזרחה, וראיתי עשרות טנקים סורים במרחק של כ- 800 מטרים נעים לעברנו. הספקתי לטעון פגז ולצודד את הצריח לכיוונם ומיד נפגע הטנק משני פגזים. הטנק החל לבעור" יום א' 7.10.1973 במהלך ההתארגנות בשעות הלילה, נשמעו הדי ההתפוצצויות מרמת הגולן. כאשר הופעלו מכשירי הקשר, ניתן היה לשמוע את הדי קרב הבלימה של היחידות הסדירות, הקריאות לעזרה והבקשות לסיוע. לכולם היה ברור כי המצב ברמת הגולן קשה והזמן יקר. בשעות הבוקר התקבלה פקודה לשלוח מיד כל כוח המוכן ליציאה ולא לחכות ליציאה במסגרת פלוגתית או גדודית. כוח השריון

יומן מלחמת יום הכיפורים של סרן שוקה בר-און, מ"פ ח' (ז"ל)

  יום ראשון, 7 באוקטובר 04:45 התחלת תנועה. ביציאה מאבד המג"ד את מכסה פתח ההצלה בטנק שלו. נסענו דרך ב"ש. ביציאה מב"ש פחדתי כשעברנו על הגשר הרעוע. ברחובות היו מעט אנשים. בנסיעה ביצעתי הקמת קשר עם הפלוגה וניסיתי לקשר בין המג"ד לשאר הגדוד. ב-05:50 קצת אחרי צומת הנגב, לפני משאבי שדה, הודעתי למג"ד שאני עוצר לביקורת בשהייה. במצב הזה החליפו אחרוני החיילים את הבגדים האזרחיים לאוברולים. רשימת ציוות: ג-773; ד-311; ג-10-284; 1- 294; 1א- 293; 1ב- 290; 2- 312; 2א- 291; 2ב- 281; 3- 292; 3א- 277; 3ב- 282; זחל"ם

נשר 17 של טייסת 113 בדת"ק מצרי בפאיד 18.10.73/משה הרץ

ראיתי את פאיד ושאלתי את הבקר האם פאיד כבר נכבשה (בתדריך בוקר ציין איש המודיעין שיש קרבות לכיבושה). ענה לי הבקר: "המתן נברר" , אחרי שתי דקות אני שואל שוב והוא עונה: "המתן, מבררים" אני, משה הרץ, הובלתי רביעייה ונפגעתי בגובה נמוך בחציית התעלה לקראת משיכה למפגש. השלישייה (שם, דרור וגלעד) המשיכה מערבה למפגש והפילה שני מטוסי מיג 21.  חזרתי מזרחה לנחיתה כשעשן שחור יוצא בכמויות מהכנף. אם אני זוכר נכון – גם נורית אש. התלבטתי אם להמשיך עד לרפידים במצב כזה. ראיתי את פאיד ושאלתי את הבקר האם פאיד

כנס מס' 3: "על סף התהום", היום השני למלחמה 7.10.73

דברי פתיחה, רוני כתרי ה-7 באוקטובר מגיח לחיינו פחות מיממה לאחר המפץ הגדול. יבבות האזעקה נשמעות בעיצומו של היום הקדוש ביותר ליהודים, מטחי-אש אדירים ומתמשכים על מערכינו ברמה"ג ובתעלת סואץ. רוב המפקדים והחיילים, קל וחומר – אזרחי המדינה כלל אינם יודעים מה מתרחש. בצפון מדברים על "יום-קרב"… המצרים צלחו את מכשול-המים – ה"בלתי-עביר", לכאורה, ונערכו סביב ומעבר למעוזינו, המוחזקים בדלילות. כוחות המילואים מתגייסים בהדרגה לחבור אל הסדירים הנאחזים בגבורה במוצביהם ובעמדותיהם. זהו היום בו התפתחה תחושה של "על-סף תהום", שיסודה בהלם ההפתעה ובמפגש עם הכוחות העדיפים של סוריה ומצרים: שמונה

משה אלון, המטוס ושברו

סיפור אישי על טראומת מלחמת יום הכיפורים, סמליותה וההתמודדות עימה: "שוב אני מתפלא על האדישות שלי לנוכח גופת הטייס ההרוג לידי. עדיין אינני מעכל את מלוא החוויה." יום רביעי אחה"צ. רגיעת מה בין ההפגזות, מעט נינוחים, עוד מעט יחל חג  סוכות  ואנחנו רחוקים מאד מהחג. נמצאים באזור פתוח, ממזרח לנו תל סאקי מהלך כ-500 מ', מצפון תל פארס, מהלך מספר קילומטרים, מדרום לנו קיבוץ רמת מגשימים. האזור הוא של טרסות, גבעי קל. מספר עצי אקליפטוס קרובים אלינו, מגדל מים בין העצים לתל סאקי.  אני צמוד עם הזחל"ם לטרסה, שנותנת לי

הטבעת ה"דה קסטרו"

אש הדבורים הייתה מרוכזת ומיד נראו פגיעות מצוינות. ה"דה-קסטרו" השיב אש במשך כדקה בלבד. הדבורים נעו סביבו במעגל והמשיכו להמטיר עליו אש בתותחי החרטום החל מהלילה הראשון למלחמה חתרו כוחות חיל הים למגע עם האויב. הצלחת זוג הדבורים במארסה תלמאת המריצה את מפקדי הדבורים לתור אחר האויב במעגניו, ולא כל שכן בים הפתוח. זוג דבורים בפיקודו של רס"ן עמי איילון, שהייה בסיור, מזהה בצפון המפרץ סמ"ר דה-קסטרו מסייר. הסמ"ר, כלי גדול בהשוואה לדבור, חמוש במקלעים ושאינו נופל במהירותו – מוכרע במהירות. הדבורים, אינם מסתפקים בשיתוקו, הם נחושים להטביעו למרות שסוללות

יוסי שם טוב, שלולית על רצפת הצריח

 יש שלולית של דם על רצפת הצריח,  לא ניתן לראותה, אך  אי אפשר שלא להריח,  תרמילי פגזים חלולים, נוצצים בגוונים של  זהב,  ופחיות שימורים ריקות, שרידי מנות קרב נערמו בתפזורת כמסך מאולתר  ומיותר,  כי את קולו של הדם להחניק אי אפשר.  באבחת רסיס אחד קולו של מאיר נדם ואט אט אל כסאו הוא צנח דומם. את צחוקו המתגלגל החליף אז שקט מקפיא, ריח  של אבק שריפה, עשן  ופיח ושלולית של דם על רצפת הצריח.  נותר רק "עוזי" מיותם וקסדה מנופצת ומשקפת שדה עם רצועה מוכתמת זיכרון מודחק של הרוכסן הארור

יאיר שילה, מלחמת יום הכיפורים שלי

"מייד לאחר מכן חטפנו טיל נוסף שפגע במכסה תא הנהג. הטיל הזה ריסס אותי ואת ישראל. הרגשתי שראשי עף ומסתובב במהירות של 2000 סיבובים בדקה. עפתי. מצאתי את עצמי על הדיונות עם חול בעיניים ובכל החורים, כאשר פרטוש לצידי. היה לי חור בחזה. החובש קלט את זה ומייד סתם אותו" ממקומי בצריח המפקד של נגמ"ש החילוץ הלוחם, נפרש שדה הקרב על גבי דיונות הזהב שנוקדו בעננות עשן. זוית הראיה שלי היא צרה ומספרת סיפורו של צוות לוחמים, ממחלקת חילוץ רפואי בכוח 100. הצוות לחם מעלות השחר ועד שניפגע במשימה החשובה, הגשת

בני הרטמן, יומן מלחמה

"נעצרנו ליד טנק שלנו, שעמד שם תקוע וחיפשנו מחסה. אני  ביקשתי למצוא מחסה בטנק, אך התברר שהצריח מלא לוחמים. ואז הודעתי להם שאני נשכב מתחת לטנק. קראתי גם  לחבר'ה מהפולקסוואגן  למצוא מחסה מתחת לטנק, והם עשו כך כשלוש שעות שכבנו מתחת לגחון הטנק והיינו מוגנים היטב. כשירד הערב, פסקה ההפגזה וחזרנו לתאג"ד" כשיצאתי למלחמה ב-6 באוקטובר 1973,  נשאתי עמי מזוודה קטנה ובה לבנים, גרביים, מדי צה"ל רזרביים, פנקס קטן וכמובן עט. בעת ההפוגות נותר לי זמן לכתוב על מה שקורה. מרבית הזמן כשהייתי סגור בתא הנהג הקטן, בעוד שלושת חברי